מה משותף לבראיינט דאנסטון, טזמין מיטשל, ניקולו מלי, מרפי הלוואי ויינסי גייטס? אם אתם כאן בשבועות האחרונים אז סביר להניח שאתם יודעים שכולם גבוהים שחגגו בצבע הפרוץ של מכבי ת"א. אבל זה לא רק הם. גם נמוכים יותר מדרווין קיצ'ן ועד דריוס מילר פשוט עשו מה שבא להם בהיכל, וקברו עמוק עמוק את האמרה האלמותית ההיא של ארל וויליאמס.
למה? כי נראה שלשחקנים בצהוב פשוט לא אכפת. לא אכפת מזה שפטריק הקמן עומד פנוי לכוון שלשה יותר חופשית מאשר באימון שלמחרת, לא מזה שנהריה עשתה משולשים בצבע, לא מ-17 ריבאונד התקפה של גליל ובטח לא מ-20 איבוד כדור. רמי הדר לוקח אחריות, וזה בסדר גמור, אך המחנאות המסתמנת בחדר ההלבשה בין מחנה גאודלוק וכל מי שאינו גאודלוק היא מעבר לאחריותו של המאמן. ההתעסקות האישית של שחקנים בסטטיסטיקה האישית שלהם על חשבון מאמץ קבוצתי ו"תחת" בהגנה היא גם לא אחריות של המאמן. מה כן? להיות אסרטיבי, נחוש, עוצמתי, להגיב בזמן למתרחש ולא לעצור שחקנים שמנסים בכל זאת להיכנס לסיסטם. כשכל זה לא קורה, אין מצב שמישהו סופר אותך. הבנת רמי?
ויש גם צד נוסף בסיפור. קוראים לו הנהלה/צוות מקצועי/ GM/כל התשובות נכונות. מדובר באותה הנהלה ששוב בנתה סגל לא מאוזן, אבל מאוד פופוליסטי – עם שני סופרסטארים שלא יכולים לשחק אחד עם השני, סנטר שלא מצליח להימנע מאלימות בהגנה ושחקנים משלימים שמתחננים לדקות, אבל שומרים את העבירות והאגרסיביות לזמן בלתי מוגבל. בשעה שדני פדרמן וחבריו מחכים לקווינסי מילר משל היה הודיני שיטאטא הכל, כולם רואים את זה: שחקנים, מאמנים ואוהדים. אומרים שלפעמים עדיף לתת לחיה גוססת למות, כדי שתוכל לחיות טוב יותר בגלגולים אחרים, לפיכך לא בטוח שניצחון הערב בהר הגעש בבלגרד מול הכוכב האדום יעזור בשיקום החולה, אולי אפילו להיפך.
ובכל זאת, מי את הכוכב האדום?
הקבוצה של דיאן ראדוניץ' לא נמצאת במצב טוב יותר משל הצהובים. עם מאזן 7-4 וכשהיא מדורגת לפני אחרונה בנקודות (73.4) ובריבאונדים (30.8, מתוכם רק 8.2 בהתקפה), מדובר על יריבה שאמורה להיות נוחה לצהובים. אלא, שהקבוצה הסרבית בנויה על משהו שמאוד חסר למכבי – אנרגיות. אפשר לומר שזה הרבה בזכות האוהדים הפנאטיים שגודשים את היציעים בקומבנק ארינה. אבל לא רק. מדובר בקבוצה לוחמת שמשחקת כדורסל המבוסס על חדירות לטבעת וניצול הפיזיות של הגבוהים שגם קולעים מבחוץ. בנוסף, היא מצליחה להגביל את היריבות שלה ל- 77.2 נקודות, בזכות שמירה אישית לוחצת, שמתחלפת לאיזורית בהתאם ליריב. לכן היא מובילה את היורוליג עם 7.8 חטיפות למשחק.
ברמת המיקרו, מי שמנהלים את ההצגה הסרבית הם סטפן יוביץ' (6.7 נק', 5.2 אס') וצ'ארלס ג'נקינס (8.5 נק' 2 אס'). כדי לעצור את פרוספקט ה-NBA המקומי, מומלץ להביא שמירות כפולות או להוביל אותו שמאלה כדי שלא יטייל לצבע הפרוץ בצהוב. בנוסף, מדובר בשחקן שקולע רק ב-27.6% מבחוץ. לעומתו, למתאזרח האמריקאי צריך להיצמד חזק לגופיה (48% ל-3). מדובר בשחקן מאוד אנרגטי שבהגנה חוטף הכי הרבה במפעל (1.8 לערב). אוחיון, סילי ומקל (כן רמי, גם הוא), לעבודה.
מי שעשוי להצטרף לרשימת החוגגים בעמדה מספר 4 (אלא אם כן ראד יוכיח אחרת) הוא מרקו סימונוביץ'. הפורוורד בן ה-30 מעמיד עד עכשיו את ממוצעיו הגבוהים בקריירה (באירופה) עם 12.6 נק', 3.3 ריב' אבל בעיקר, 61.8% ל-2 ו-50% ל-3. אם אתם מעוניינים תשאלו את מילאנו שתספר לכם כמה אסור לתת לאיש את המטר, להרים שלשות במעבר (מישהו אמר דיוויד בלו?) ולחתוך לצבע ללא כדור מהצד החלש. לא נשכח את מילקו בייליצה (האח של, והלא פחות מוכשר) שמעמיד 10.6 נק' ו-3.6 ריב' לערב. לא הייתי ממליץ למכבי לבנות על 17% ל-3 של הפורוורד/סנטר, שבדרך כלל קולע בממוצעים כפולים מכך, וגם לא על בידוד בפוסט-אפ לכיוון ימין. אחרון, שכנראה לא יהיה חביב לצירבס, הוא אוגנין קוזמיץ', הסנטר הענק (2.14), בעל עבר בגולדן סטייט, קולע 8.4 נק', אליהם הוא מוסיף 7.7 ריב' (שני במפעל). מדובר בשחקן בעל חושים מעולים עם הגב לסל, שהולך ימינה (עזרה!!!) ובעל ג'אמפ נקי מחצי מרחק. מכבי תצטרך לגרום לו לשים כדור על הרצפה או לחילופין לשלוח אותו לקו (58.1%) אם ברצונה לעצור אותו. אה וכמובן, ריבאונד….
בחלקו הראשון של הטור דיברנו על "התחת" שחלק מהשחקנים במכבי לא נותנים. נחזור לאותו תחת. נכון, מעמדו של רמי הדר בסכנה ויש ספקות רבים באשר ליכולתו לנווט את הספינה, אבל כבר היינו בסרט הזה שבו השחקנים שמו את התחת של מאמנם על האש. לפיכך, לא מן הנמנע שאם לא נראה את השחקנים נלחמים, שורטים, ומשחקים אחד בשביל השני, גם התחת שלהם יבער.
