קלאודיו, קלאודיו, קלאודיו.
חסרת לי רבות בשנים האחרונות. לאו דווקא כי הקישור השחור-לבן זעק לעזרה, מה שכמובן גרם לי להיזכר בימיו היפים יותר – שכללו אותך, ולאו דווקא כי הייתי בטוח שתוכל למלא את החסר כיום, למרות שזו משאלת לבי הכמוסה.
אולי הסיבה לכך היא הסנטימנטליות שכרגע בשחקים. אחרי הכל, אתה חלק בלתי נפרד מיובנטוס – הנוכחית, וזו שהייתה לפניה. 25 שנים במועדון! אני עוד לא בן 22. פרק זמן מטורף, בו חווית הכל מכל – גמרי ליגת האלופות, הסרייה ב', אליפויות רצופות, אפילו גיחה קצרצרה לאמפולי הצנועה, והמון המון אהבה מאיתנו, האוהדים.
ולפעמים נדמה כי כל-כך התרגלנו לשמוע על פאולו דיבאלה, כריסטיאנו רונאלדו ודוגלאס קוסטה, כוכבי ההווה הנוצץ שלנו, שהזמנים בהם השמות שעלו לאוויר היו אלסנדרו דל פיירו, דויד טרזגה ומאורו קאמוראנסי – נעלמים מזכרוננו, יחד עם העבר. ופעמים רבות העבר נראה רומנטי וטהור בהרבה ביחס להווה. הרי אנו חיים בעידן של ליגיונרים, שיש שיגדילו ויכנו אותם שכירי חרב, ולא תמיד תהיה זו הגזמה. הריגוש הפך למצרך נדיר בעולמנו.
שכחנו מעט את המגרש למשמע דברים כמו ששמענו ממך – על ההערצה לדל פיירו מילדות ועל הרצון להמשיך במדי הקבוצה, יחד עם הבנה כי "עבור טנגו נדרשים שניים". ההשתלבות שלך בהווה, כדמות מפתח בעבר – ותקוות שנגוזו על היותך העתיד. ובכל זאת, הצמיחה שלך, מגיל 7 בקבוצת הילדים עד לגבהים הרחוקים ביותר, נחוצה לאוהבי הריגוש בעולם הכדורגל ההופך למנוכר משנה לשנה.
ואיך יכלת שלא לנסוק כך? הרי הגעת ממשפחת אוהדי יובנטוס נלהבים, ואפילו היית מביא הכדורים בדלה אלפי המיתולוגי. ובכלל, עוד בילדות אבא אימן אותך לשחק עם שתי הרגליים, למרות שכלל לא היית סגור על ענף הספורט בו תרצה לבחור. ומזל, כמה מזל, שבחרת דווקא בכדור השחור-לבן, כיאה לך. נכון, הדרך לא תמיד הייתה פשוטה, אבל הנסיבות פעלו לטובתך והתוצאה ייחודית. לפעמים הרווחת מן ההפקר – בין אם הייתה זו הירידה לליגה השנייה, שהיוותה הזדמנות חד-פעמית (תודה לאל) לשחקנים רבים להראות למה הם מסוגלים, או שמא הפציעות של עמיתיך לקישור, שהעניקו לך קרדיט נרחב עוד יותר. גם עבודה תחת המאמנים הנכונים, ששמו אמונם בך, העלת את מניותייך במהרה. השוואות למרקו טארדלי החלו לצוץ, כמו גם שמועות בלתי פוסקות על התעניינות מצד קבוצות שונות. אבל נשארת נאמן.
תצוגת תכלית של חשיבות השליטה בכדור בשתי הרגליים. עונת 2009-10, הדרבי ד'איטליה.
והנאמנות הניבה תוצאות. ה-11 במרץ, שנת 2010, הוא יום שתזכור בוודאות. אמנם המאקרו היה מחפיר – היה זה במשחק הליגה האירופית נגד פולהאם, מולה הודחנו בצורה מבישה ביותר – אבל בדקה ה-62, כשטרזגה הוחלף וירד מהמגרש – הוא העביר את סרט הקפטן לך. איזה כבוד, איזה כיף. כמה שזה הגיע לך. הייתה זו נקודת אור שקדמה לאפלה – התקופה הקשה בה הספרה 7 ציינה לא את כמות האליפויות הרצופות שלנו, אלא את המיקום הסופי שלנו בטבלה. אוהדי יובנטוס, מצטער על החלחלה שעברה בכם הרגע – רק אגיד שאני מזדהה, ושמיד נחזור אל הזכרונות הטובים.
כי אז הגיע אנטוניו קונטה, לשעבר קשר ענק בעצמו, ואגדת המועדון. לצערך לא הספקת לשחק לצדו, שכן הוא פרש שנה לפני שעלית לבוגרים, אבל זכית להתאמן תחתיו, וזה היה שילוב מנצח, פאזל שחתיכותיו התאימו בשלמות זו לזו. כבר היית שחקן איכותי ומוכח, אבל באותה העונה פשוט פרחת. שער במחזור הפתיחה באצטדיון החדש, צמד ראשון בקריירה, שער גביע ראשון בקריירה. וזהו רק קצה המזלג. השילוש הקדוש – ה-MVP – לצד וידאל ופירלו, נחת על הליגה כרעם ביום בהיר. והיכולת אפילו תורגמה למספרים – סיימת את העונה עם 10 שערי ליגה. לחושבים כי מדובר במספר לא מרשים – אזכיר כי סגנון המשחק השוויוני והמגוון של קונטה באותה עונה פסל קיימות של סקורר בולט, ומדובר בהישג עצום של מרקיזיו.
לא היית מהכובשים בצרורות, אבל כן כבשת בתזמונים קריטיים ביותר. אליפויות הובטחו בזכות שערים שלך, עונות נחתמו עם שער שלך – והיו גם בישולים, בהם טרם נגעתי. מספיק לציין את העונה הראשונה של עידן מסימיליאנו אלגרי, בה ערכת את מספר ההופעות הגבוה ביותר בהרכב – ואלגרי הוא שם נרדף לרוטציות ושינויים. פרט "שולי" נוסף – סיימת גם כמבשל השני בטיבו בקבוצה אחרי קרלוס טבס. היית בשיא. ועבורינו אין דבר מהנה ומספק יותר משחקן איטלקי, במיוחד כזה שגדל אצלנו, שמעורר התפעלות ברחבי כל היבשת. בגל השמועות והספקולציות, כשהארכת את החוזה עד לעונת 2019-20, לא ידעתי נפשי מרוב אושר.
ולא ציינתי עדיין מילה על נבחרת איטליה. אפילו הופעת הבכורה שלך בנבחרת הצעירה הייתה ייחודית – נפצעת בתחילת המשחק כשניסית לבעוט לשער, במה שהפך לבישול של שער היתרון. הופעת הבכורה הבוגרת שלך הייתה מתונה יותר, למרות שהיא התעכבה מעט כי מרצ'לו ליפי אישר לך להשתתף ביורו הצעירות עד תום. אבל הוא השתוקק לשלב אותך בהרכב הבוגר, והחמיא רבות לאחר הבכורה. למען ההגינות אציין כי זה לא תרם יותר מדיי בשורה התחתונה – הטורניר הראשון שלך, מונדיאל 2010, היה בזיוני – ואתה בכלל תופקדת בעמדה לא שגרתית, מה שהפריע לך להרגיש בחופשי, אבל יתר הנבחרת גם כן לא זהרה.
יורו 2012 היה אופרה שונה לחלוטין – היית חלק ממרכז שדה פנטסטי, לצד פירלו ודניאלה דה רוסי. עבורי הייתה זו הנאה צרופה כל הדרך אל הגמר, וגם גביע הקונפדרציות בשנה שלאחר מכן היה לא רע בכלל. בנקודה זו הגענו לדובדבן האישי שלי בקצפת – מונדיאל 2014. אני אדם הנוהג להקשיב לתחושות הבטן שלו, וכשראיתי את הכדור מגיע אליך במשחק נגד אנגליה, ידעתי שהוא ימצא עצמו ברשת – ואפילו ידעתי איך. בדיוק כמו שזה קרה במציאות. נכון, היה זה עוד טורניר מחפיר במילניום האנמי של נבחרת איטליה, ונכון, אני זוכר דווקא את הרגע הזה, ולא את ההרחקה נגד אורוגוואי, למשל – אבל זוהי זכותי המלאה. בדיעבד זוכרים את הטוב מכל תקופה יותר מאת הרע, ואני לא אסטה מכך. טוב, אני כן – רק כי עם עובדות קשה להתווכח.
הרגע שהפך עבורי את הטורניר מזכרון רע לטוב. ותראו את פתיחת הרגליים.
כי מה שאני זוכר בנוסף זה את שלל הפציעות שלך בשנים האחרונות. שלל המשחקים והטורנירים שפספסת בגינן. חסרת לי ביורו האחרון, למרות שהנבחרת שיחקה בדיוק כמו שאני אוהב, ויכולתי לצפות בה לנצח. חסרת לי בדאבלים האחרונים – כחלק אינטגרלי מהם. עם כל הכבוד לסטורארו ולמינה, הייתי מעדיף עשרות מונים לראות אותך משחק, ומניף תארים. צחוק הגורל הוא שבתחילת הדרך פציעות של אחרים תרמו לפריחתך, וכעת פציעות הן מה שהכריע את עתידך. לאורך כל השנים סבלת מפציעות, בעיקר מזעריות, אבל לאחרונה הן החמירו וגבו את המחיר. הרצון והתשוקה עדיין שם, אבל הרגליים הן רגליים של שחקן אחר, לא של מי שהתרגלנו אליו.
הפעם היית בצד המפסיד. שחקנים אחרים החלו לכרסם בדקות שלך, ורובם לא היו לגיטימיים כמו פוגבה, אלא אפיזודות חולפות. לאט-לאט התרגלנו ליובנטוס המתחדשת והמשתנה, ותרמו לכך רבות הרוטציות של אלגרי, שמחקו מהתפיסה את תמונת ההרכב של הקבוצה. ממחזור למחזור התחוללו שינויים בהרכב, בסגל, במערך ובשיטה. הרביעייה באחורי המגרש שלנו שיחקה פחות ופחות יחד, ובין כל השינויים והחוויות קל היה לשכוח ממך לפרקים. קל ואפילו קצת טבעי – זכרון האדם מתאים לטווח קצר ברוב המקרים, וכשאתה לא מגרה את העיניים שלנו, אתה נשכח. מצטער על זה.
היו שקראו לך "דה רוסי של טורינו" (העיר, כמובן. לא הקבוצה, חלילה). הקשר מעיר הבירה הוא ללא עוררין סמל לאיכות ונאמנות, בלי להשוות או להוריד מערכו של מי משניכם. אבל בזמן שדה רוסי לא הולך לשום מקום, המסלול שלך קיבל כיוון שונה לחלוטין. והלוואי והיינו רואים את שניכם לוחצים יד, מעוטרת בסרטי הקפטן, לפני שריקת הפתיחה במשחק הליגה הראשון בין יובנטוס לרומא, נטולות ג'יאנלואיג'י בופון ופרנצ'סקו טוטי, בהתאמה. לחזות בחילופי סמלים לאחר שנים. אבל לגורל רצונות משלו. אחד מהם הוא לראות אותך ממשיך "לרקוד טנגו" במקום אחר.
ונסיים בשורה סטטיסטית, אמנם יבשה מעט, אבל כזו שצריך להתייחס אליה, למרות שנמנעתי מכך עד כה בכוונה.
389 הופעות. 37 שערים. 25 שנים. 7 אליפויות סרייה א', אליפות סרייה ב', 4 גביעים, 3 סופר-קאפים, מדליית כסף ביורו 2012, מדליית ארד בגביע הקונפדרציות 2013, חלק מנבחרת מצטייני ליגת האלופות בעונת 2014-15. שתי מדליות כסף בליגת האלופות – 2014-15 ו-2016-17. ועוד, ועוד, ועוד.
לולא הפציעות שלך, השורה שלמעלה הייתה תופסת יותר מקום. לולא האמונה שלך, הטור שלמעלה כלל לא היה נכתב.
תודה לך, קלאודיו, על רגעי הקסם וההנאה. אמשיך לעקוב אחריך בכל דרך בה תבחר, ולהיאחז בזכרונות העבר, הטובים כמובן. ובבעיטה מרחוק – איזו בעיטה זו!
Grazie di tutto.
Credit to "Juventus" Facebook page
