ארנולד שוורצנגר לא הצטיין מעולם באיכות הסרטים בהם הוא כיכב ואחד הגרועים שבהם היה "the last stand", שתורגם לעברית כ"עומד אחרון".
אין לי הגדרה טובה יותר למשחק השביעי בסדרת גמר ה NBA שבו תארח הלילה גולדן סטייט ווריירס את קליבלנד קאבלירס.
גם מי שאינם פריקים של הליגה והמשחק כבר מכירים את סיפור המסגרת ואת המאבק בין ה"מלך" לברון ג'יימס לטוען לכתר, סטפן קארי, על תואר השחקן הטוב ביותר בעולם. אבל זה רק אחד מהסיפורים הרבים שמלווים את הסידרה המשוגעת הזו, שממשיכה עונה משוגעת שבה נשברו לא מעט שיאים, בעיקר ע"י גולדן סטייט.
לא משנה מי ינצח הלילה או מי יצטיין כי בסופו של דבר הסיפור המרכזי הוא סביב לברון ג'יימס. אין אף ספורטאי אמריקאי שמרכז כל כך הרבה תשומת לב, שנכתבו עליו כל כך הרבה כתבות ושהדעות לגביו היו כל כך חלוקות.
למה היו? כי אני חושב שהשנתיים האחרונות, מאז החזרה לקליבלנד, הציבו אותו שוב בתפקיד של ה"איש הטוב" בסרט על חייו שבו הוא כמובן מככב. הכישלון להביא אליפות בסיבוב הראשון שלו בקליבלנד והמעבר האגואיסטי למיאמי שינו את תדמיתו ל"איש הרע" בסרט. ההגעה לגמר עם קליבלנד אשתקד, עם קבוצה פצועה, הוסיפה לו הרבה מניות זכות, והסדרה האחרונה הוסיפה עוד ועוד.
יש לכך מספר סיבות.
ראשית, הוא חזר מתוך מטרה אחת ברורה, והיא להביא אליפות מקצוענית ראשונה לעיר מזה חמישים שנה ויותר. קליבלנד היא אחת הערים העניות ומוכות הפשיעה בארה"ב, וגם הספורט אינו מביא הרבה נחת וגאווה לתושביה. הקבוצות שלה מתקשות להגיע למשחקי הגמר ומוצאות דרכים שלומיאליות להפסיד באותן פעמים מועטות שהן מתקרבות לתואר. החזרה של לברון והשילוב עם כוכבים כמו קיירי אירווינג וקוין לאב היו אמורים לסיים את היובש הזה, אבל אז הגיעו קארי והווריירס ושינו את התסריט לגמרי, בעונה שעברה כשלקחו אליפות והעונה כששלטו בליגה. גם אם היו מעורבים בהחלטה לחזור מניעים כלכליים ורצון אישי לקבל לגיטימציה ציבורית, יש בה גם משום הצבת הקהילה במקום חשוב במערכת השיקולים של ה"מלך" וקבלת מחוייבות אישית כלפי העיר. מהלך כזה נראה דמיוני, משני הצדדים, ביום שבו עבר למיאמי.
שנית, לברון הגיע לסדרה הזו מעין אנדרדוג. הוא כבר לא נחשב כשחקן הטוב בעולם ונמצא בשלב ובגיל שבו הממוצעים יורדים והדומיננטיות הפיזית נשחקת. באופן טבעי התקשורת והקהל חשים יותר סימפטיה ואמפטיה כלפי הצד החלש. כלפי האנדרדוג החדש.
סיבה שלישית ואחרונה היא היכולת שהוא מפגין בסדרה הזו בכלל ובשני הניצחונות האחרונים בפרט. הוא מוביל את כל השחקנים בסדרה, בשתי הקבוצות, בנקודות, אסיסטים, ריבאונדים, חסימות וחטיפות. מעבר למספרים המדהימים הוא שולט לחלוטין בקצב המשחק ומקבל כמעט תמיד את ההחלטה הנכונה. גם כשהוא משחק לפרקים לבד, התחושה היא שזה בדיוק בזמן הנכון ולזמן קצוב. הוא נראה ממוקד ומפוקס כמו שלא נראה בשום סידרת גמר קודמת.
שישה משחקים כבר היו בסדרה וכולם הסתיימו בהפרשים דו ספרתיים, מה שלא קרה מעולם.
האם המשחק השביעי יהיה צמוד ומותח?
האם גולדן סטייט תשלים הישג נדיר של אליפות שניה ברציפות ועונה כמעט מושלמת?
ואולי לברון ישלים מהפך בסדרה מפיגור 3-1 לניצחון, מה שלא קרה מעולם בסדרת גמר, ויביא סוף לקללה שרובצת על קליבלנד?
אם כבר תיכננתם משהו ללילה הזה שאינו כולל צפייה במשחק, כדאי לשנות, ללכת לישון מוקדם כדי לראות –
מי ישאר לעמוד אחרון?
בעצם, זה לא כל כך חשוב, כי הסיפור האמיתי הוא לברון.
הסבר קטן: למה התחלתי עם שוורצנגר. זכרתי שבעברית קראו לסרט "גבר מי שעומד אחרון", אבל כשבדקתי התברר לי שזו בכלל קומדיה בטלוויזיה. הייתי כל כך נעול על הרעיון ומרוצה ממנו שהחלטתי לא לשנות.
