"Unidos por un pais" – "מאוחדים למען מדינה אחת" זה מה שכתוב בעורף של החולצות של נבחרת קולומביה וזה לא במקרה.
קולומביה, לאוזניים הישראליות, במיוחד בשנים האחרונות, ניד מעלה קונוטציות לפאבלו אסקובר, לסמים, לפשע ולסדרות כמו "נרקוס" ו-"בשבילה גיבורים עפים". גם למטיילים ישראלים שמחפשים "הרפתקאות" במדינה טרופית ובתקופה האחרונה זוכים ליחס מעט עוין. את ההיסטוריה אי אפשר לשנות וקולומביה מדינה שיודעת מלחמת אזרחים עוד משנות ה-60, ימין מול שמאל שמפלג את העם ועדיין זה לא מורגש בחיי היומיום (קצת בדומה לארץ). הקולומביאנים רוצים להעביר מסר של שלום, אחדות ושהסטראוטיפים הם ממש לא מה שחושבים על המדינה הדרום אמריקאית ואין כמו הכדורגל בשביל להעביר את המסר הזה.
Credit to Poxabay
לפני שניגע בכדורגל עצמו, זמן לקצת פוליטיקה ואקטואליה. אז דיברתי על כך שהעם הקולומביאני מגיע חצוי. הסיבה בהרחבה: ביום ראשון האחרון התקיימו הבחירות לנשיאות קולומביה, בה נבחר איוון דוקה, שנחשב לנציג הימין והוא יחליף את חואן מנואל סנטוס, הנשיא שחתם על הסכם שלום היסטורי עם אנשי הגרילה ב-2016 (אותם תזהו בסדרות השונות על קולומביה) וזכה על כך בפרס נובל לשלום. הבחירה בדוקה עלולה לסכן את עתיד הסכם השלום ההיסטורי בין המדינה לאנשי הגרילה, שנחשבים לקומוניסטיים, אך גם ממנים עצמם מסחר בקוקאין. ההסכם קרע בזמנו את העם כיוון שכמחציתו הסכים לסלוח לאנשי הגרילה על תוצאות המלחמה, כרבע מיליון הרוגים במהלך השנים, חטיפות ופיגועים, למען השלום והשקט במדינה, בזמן שהחצי השני לא מוכן לסלוח ולשכוח את הדברים האלה. אז כשהבחירות מאחוריהם, הקולומביאנים מוכנים לתמוך ב-100% בנבחרת שלהם למונדיאל.
הקולומביאנים עושים לא מעט מאמצים בשנים האחרונות כדי לשנות את התדמית הבעייתית שנוצרה למדינה מהחלק הצפוני של אמריקה הדרומית ולא רק דרך הכדורגל. עם הישגים נאים ושמות גדולים שיוצאים מהמדינה בתחומי התרבות והמדע וכמובן בתחום המוזיקה. בשנים האחרונות צמחה לממדים בינלאומיים מוזיקת הראגטון עם הצלחה במצעדי השירים והופעות מלאות ברחבי העולם וגם כאן אצלנו בארצנו הקטנטונת. אמנים מפורסמים בתחום כמו מאלומה וג'יי באלווין עושים שירות מעולה לקולומביה. המדינה עצמה ידועה באהבה שלה לקצב ולריקודים, שחקני הנבחרת מביאים אותם למגרשים כשהם חוגגים שערים. בנוסף, וכידוע אני חובב פרסומות, לפני כשלושה חודשים החל קמפיין למען שיפור התדמית של קולומביה הנושא את השם – "נלחמים בסטראוטיפ, בעזרת הסטראוטיפ" מוזמים לצפות בכמה:
השוני והרב גוניות בעם הקולומביאני באים לידי ביטוי גם בשחקני הכדורגל של הנבחרת, למשל בסיפוריהם האישיים של כמה מהכוכבים: לדוגמא חאמס רודריגס (באיירן מינכן) ורדאמל פלקאו (מונאקו) הם בנים של שחקני עבר שחונכו מגיל צעיר לספורט הזה וגם עזבו את המדינה בגיל יחסית מוקדם לארגנטינה בשביל להגדיל את סיכוייהם להצליח ולהבטיח את עתידם בענף. לעומתם, ניתן למצוא גם סיפורים שונים יותר למשל את חואן קוואדראדו (יובנטוס) שנולד בישוב קטן בחוף הצפוני של המדינה ושכשהיה ילד אביו נורה ונרצח מול עיניו, את הקריירה שלו הוא עשה דרך הליגות הנמוכות עד לבכירה בקולומביה ומשם לאיטליה או הסיפור המפורסם יותר של בן הדייג קרלוס באקה (ויאריאל ומילאן) שעד גיל 20 לא שיחק כדורגל מקצועני ועבד ככרטיסן באוטובוס בשביל לעזור למשפחתו, התחיל את הקריירה שלו דווקא כמושאל בליגה השנייה בוונצואלה וחזרה לליגה קולומביאנית ורק אז לאירופה.
הנבחרת הנוכחית של המאמן הארגנטינאי חוסה נסטור פקרמן תציג שילוב של הכוכבים הוותיקים (עם מונדיאל ראשון לפלקאו) יחד עם צעירים מבטיחים, בעיקר בחלק האחורי, שכבר מככבים בליגות הבכירות. אבל בהרכב הפותח נראה בעיקר את הכוכבים המנוסים יותר שכבר חוו מונדיאל מוצלח במיוחד בברזיל 2014 ומרגישים שעכשיו זה הזמן שלהם לנסות לשחזר את ההישג.
עכשיו זה מתחיל, קולומביה למשך התקופה הקרובה תשים בצד את כל המחלוקות במדינה, את הפוליטיקה והסטראוטיפים הלא מחמיאים כדי לתמוך בנבחרת בצהוב, כחול ואדום. כ-50 מיליון אזרחים תולים את התקוות שלהם ב-23 שחקנים שייצגו אותם בטורניר הגדול בעולם ברוסיה, נקווה שיצליחו להשאיר את המדינה מאוחדת מתמיד.
