לכדורגל האיטלקי אולי אין המוניטין שיש היום לליגות באנגליה וספרד, אבל יש לו קסם וארומה שגילינו בביקור הראשון שלנו באולימפיקו ושלא בטוח שנמצא אצל אחיו העשירים והממוסחרים יותר.
הגשם הלך והתחזק כשעמדנו עם עוד מאות אוהדים מסודרים בבלאגן איטלקי אופייני בכניסה לאולימפיקו ברומא, ממתינים בסבלנות לביקורת הדרכונים.
כן, בשביל להיכנס למשחק היינו צריכים לעבור לא בדיקת תעודות אחת, כי אם שתיים, שבהן בדקו את ההתאמה בין הכרטיס לבעליו.
למרות הגשם, הצפיפות וההתקדמות האיטית, לא היה מתח או עצבים והתור הזדחל באדישות ובנינוחות. איכשהו לכולם היה ברור שיגיעו בזמן לכיסא שלהם וגם החוכמולוגים שלא הכינו תעודות לא עיצבנו אף אחד. קצת אחרי שהגשם פסק חצינו את ביקורת הדרכונים בשלום ונכנסנו למתחם המרהיב של האיצטדיון, שהשדרה הרחבה המובילה אליו מעוטרת בפסיפסים של ספורטאים שהונחו שם לפני האולימפיאדה של 1960.
כשחיפשתי פעילויות לחופשה שלנו ברומא גיליתי את משחק הצמרת בין רומא לנאפולי. כשהגענו לרומא אמרו לנו המקומיים שהמשחק לא מעניין ואז הבנתי למה היה קל למצוא כרטיסים באתר של הקבוצה. כשנכנסנו לאיצטדיון וראינו את הקרחות הגדולות ביציעים היה ברור שהם צדקו. כנראה שרק משחקי דרבי או המאבקים בכוחות הרשע מערי הצפון, מילאנו וטורינו, יכולים למלא את האיצטדיון הענק.
אנחנו בחרנו לשבת ביציע הדרומי (curve sud) גם בגלל שאני חסכן (35 יורו לכרטיס) ובעיקר בגלל האווירה, מאחר וזה היציע שבו מרוכזים האולטראס המקומיים. אמנם קצת קשה לראות את ההתרחשויות בצד הרחוק, אבל הפיצוי הוא בשירת האוהדים, בהתרגשות מסביב, בקללות ובצעקות (שבאיטלקית יש להן קסם מיוחד), בתחושת הביחד ביציע היחיד שמלא לחלוטין ובריח הגראס מסביב שגורם לנו להרגיש קצת בהיי.
הצגת השחקנים היא בפורמט המקובל של "סידי" עם השם הפרטי ואנחנו עונים עם שם המשפחה. המחליף היחיד שזוכה לכבוד הזה הוא כמובן פרנצ'סקו טוטי, המלך הבלתי מעורער של היציע.
אחר כך כולם נעמדים עם צעיפים באוויר ודגלים ברוח ושרים את ההימנון של הקבוצה "רומא, רומא, רומא", שיר אהבה לעיר ולקבוצה בסגנון סן רמו ובקצב רגוע. מרשים, יפה ומרגש.
המחצית הראשונה לא מתעלה ורומא שולטת, אבל לא מסוכנת ונאפולי מגיעה די בקלות לרחבה וגם מבקיעה ראשונה.
האוהדים המקומיים מאחורי ומצדדי נותנים עבודה כל המחצית הראשונה בשירה אחידה, וגם הפיגור לא פוגע במוטיבציה שלהם. גם האיטלקיה היפיפייה ובנה שישבו מאחורינו היו חלק מהמקהלה כשהם שולטים בשלמות בכל מילות השירים. חבל שאני לא מבין אף מילה.
המחצית השניה היא כבר סיפור אחר עם הרבה אקשן וקצב מהיר. נאפולי ומרטנס מבקיעים את השני אחרי חטיפת כדור וכל האוויר יוצא מהקהל, שמפסיק כמעט לשיר ועובר לקצת אדישות. ספאלטי, מאמן רומא, זורק למגרש כמעט כל חלוץ שיש לו, אבל החבר'ה לא חדים מספיק. כששחקני נאפולי מחזיקים בכדור הם נהנים לעשות משולשים לרומאים וכמעט מבקיעים עוד אחד.
לידינו מתרוצץ, במעלה ובמורד המדרגות, מוכר בוטנים מבוגר, משופם ובחולצה קצרה שעסוק בזריקת שקיות לצופים מעל ראשינו וקליטת מטבעות מהם שעפים בכיוון ההפוך.
אוהדי רומא שומרים על קור רוח, אבל אני מופתע לגלות שכל בזבוז זמן של האורחים נתקל בשריקות בוז. מסתבר שגם הקהל האיטלקי לא אוהב כשהיריב עושה לו את זה.
רומא מתקרבת לשער ורק הקורה ופפה ריינה בשתי הצלות מופלאות (אוי, ליברפול, ליברפול, איך ויתרת עליו, איך?), בצירוף מקבץ החטאות, משאירים את המצב ללא שינוי. רומא מגרדת שער מצמק, הקהל בטירוף והשופט אפילו מוסיף חמש דקות, אבל אז נגמר לה הכח והזמן. 2-1 לנאפולי.
אנחנו נשפכים יחד עם נהר האוהדים לכיוון נהר הטיבר, רק בשביל לגלות שכמעט אין אוטובוסים ובטח לא מוניות שיקחו אותנו דרומה. בכל זאת זו איטליה. אמנם יש לא מעט משטרה, אבל אין תחושה של עצבים או אלימות וכולם מתפזרים די בשקט. אנחנו מתחילים בצעידה ארוכה למטרו ומאמצים את הגישה המקומית שמקבלת את כל התלאות בהבנה ובסבלנות.
הרבה פעמים נשאר זיכרון או משפט בודד מטיול. אחרי סופ"ש הזה ברומא אישתי תזכור שיש משולשים גם בכדורגל ולא רק בפיצות, אני אזכור שמיכלאנג'לו אהב גברים, ושנינו נזכור ביחד את האולימפיקו.
נ.ב. אוי ליברפול, ליברפול, איך ויתרת על פפה ריינה? איך? איך? איך?
