מה שהרגישו כמו שאריות הרוח האחרונות של הסתיו, כמו מין חלקיקי קיץ שנותרו באוויר הקיים ועפים אל תוך הפנים שלך בדרמטיות, יחד עם הריח של השלכת והיחסים המורכבים של האדם עם עונות המעבר, היו נוכחים במגרש הכדורגל באופן אבסולוטי, משתלטים על כל עמדה ועל כל מושב ביציע ועל כל מושב בספסל.
מתוך העמדה של הבלם עוד זכרתי, תוך כדי משחק, איך התגלגלתי במיטה הבוקר ושקלתי לא לצאת ממנה. העייפות השתלטה עלי נורא וייחלתי לנס אשר יסגור את העולם ויצמצם אותו כך שהוא יתחיל ויסתיים במיטתי. שלא יהיה שום זמן ושום מרחב ושום דבר אשר אחשוב עליו בכלל שאני צריך לעשות, או לא צריך לעשות. שלא ארגיש תחושת פספוס או החמצה, או בכלל שום תחושה או תודעה שתוביל אותי אל מקום מסוים או אל מטרה כלשהי.
אבל אז הכדור הגיע אלי ומסרתי אותו לשחקן הבא והמשכתי את שגרת המשחק והחיים בכלל. הרוח המשיכה להתחכך בפניי, אבל לא נאבקתי. נותרתי כנוע מול תופעת הטבע הזו כמו מי שהפנים את גורלו באופן מוחלט. הרוח חזקה מגל. גל חלש מהרוח. והנה הכדור הגיע אלי שוב ומסרתי אותו לשחקן הבא והמשכתי את מה שהיה ידוע מראש. גם לזה נכנעתי – אין ספק. כולי כניעה מוחלטת לכדורים המתגלגלים על הדשא ולרוח ואני רק נשלט בתוכם. בובה על חוט. ככה אני, אבל אני גם לא יודע בכלל אם יש לי בעיה עם זה. אולי אני בכלל בעד זה. אולי אין לי בכלל דעה. הרוח ממשיכה בשלה והכדור מגיע אלי פעם אחר פעם. משחק משעמם ביותר. אני מוסר את הכדור הלאה. הנה הכל אותו דבר.
מולי עמד שחקן יריב שנראה לא כמוני בכלל. ניצח את הרוח. כולו נוטף זיעה מהמצח ושיערו רטוב מאוד. נראה ששנינו נמצאים בעונות שנה אחרות. הוא נמצא בקיץ חם ולוהט ואני בסתיו נעים. נראה גם שאנחנו משחקים משחק אחר לחלוטין. הוא משחק כדורגל אינטנסיבי ולחוץ וקשוח ואני בכלל לפני אימון מתמסר עם חבר. היריב רץ בנחישות ונראה שהוא מאוד רוצה להשיג משהו. אינני מבין מה. גם אם ישיג עכשיו את הכדור ויכניס גול דבר לא ישתנה. הכל ישאר אותו דבר. אבל אני, איך אסביר לו את זה – כרגע תוך כדי ששניות המשחק עוברות, אני לא יכול בכלל לעצור רגע ולהגיד לו כמה שזה ריק מתוכן. הוא בשלו, רץ ומתאמץ, ואני עכשיו גם נשלט בגללו. אם הוא לא היה רץ – לא הייתי רץ. מה לי וללרוץ עכשיו בסתיו. למה שלא אלך ואטייל בחוף. אבל יש לי את השחקן הזה מול הפנים שלי.
ומאחוריו האמת, עוד עשרה אחרים בדיוק אותו דבר. אני מרגיש שאני חייב לרצות אותם. אם הם מתעקשים אז אתעקש גם כן, אם הם רצים מהר אני אנסה להשיג אותם. למה. גם לזה נכנעתי. אין בי שום יכולת למרוד כנגד החוקים הלא כתובים שנכפו עלי. אולי אם הם היו נכתבים היה לי יותר קל. אבל תחומי המגרש מסומנים כך, כמובן מאליו, בצורה מלבנית, באורך מאה מטר פחות או יותר, יש שני שערים שמונחים באדישות מוחלטת, כאילו היו חלק מהעולם הזה מאז ומתמיד, הקבוצה היריבה נמצאת מולי כאילו אלו החיים, משחקים נגד קבוצות יריבות, ויש רוח והיא מנסרת לי את העיניים באופן עקבי משריקת הפתיחה, ואני קיים בתוך זה ואני גם זה, ואני שם, בתוך המובן מאליו הזה, מתמסר גם אני למובן מאליו, ומקיים הכל כשגרה, מוסר את הכדורים שמגיעים אלי לשחקנים הנכונים, וחוטף את הכדורים משחקן היריב שמתאמץ כל כך.
הנה הכל אותו דבר. את הדשא הירוק חוררו כבר מזמן נעלי הפקקים חורים קטנים ולא מורגשים כלל. הגיע אלי הכדור ושוב מסרתי אותו חזרה. אני לא מבין מה זאת השגרה האיומה הזאת שאני מקיים כל הזמן באופן לא מודע. גם אם יש בי איזשהו רצון למרוד ולקחת את הכדור הזה, להרים אותו בידיים ולברוח מהאצטדיון – ברגע שהכדור מגיע אלי אני חוזר למצב הכנוע.
כמו משהו שמשתלט עלי באופן לא מודע. ברגע שיש לי כדור ברגל אני כולי עובר לאישיות אחרת. אני משהו אחר לגמרי. אני לא חושב בכלל אלא פועל. כדור ברגל אז מוסרים. אי אפשר אחרת. אני לא יכול. קשה לי להסביר את ההשתלטות הזאת שקורת בתוכי כאשר אני במצב אקטיבי של משחק. כל עוד אני בלי הכדור, או אולי מתגלגל במיטה בבית, אין בי שום זכר לאדם שמוסר מסירה תוך כדי משחק כדורגל.
ואז שאני מקבל את הכדור הזה אני הופך להיות כזה. יותר מאשר הופך להיות כזה אני כל כך טבעי – כאילו זה מה שאני מהרגע שנולדתי. כאילו לא עברתי בכלל את החיים אלא הנחיתו אותי ישר אל תוך הפעולה הזאת. ואת הפעולה הזאת אני עושה כל הזמן מהרגע הראשון שנחתתי עד שמישהו אחר יחליף אותי, או אולי לנצח.
רק בדיעבד אני נזכר שכאשר הכדור הגיע אלי לא היה רוח. ולא התעסקתי בשחקנים היריבים או באצטדיון עצמו או במהות בכלל של הסיטואציה. אלא כשהכדור הגיע אלי הצטרכתי לפעול ופעלתי. באופן אינסטנקטיבי לחלוטין. חסר מחשבה ומודעות. וכשהכדור יוצא ממני והשגרה חוזרת – כאן הייאוש מתחיל. הייאוש מתחיל בשאלות. הייאוש הכי גדול הוא במרדף של החיים למצב שהכדור נמצא אצלי ברגל ואני חייב לפעול בשניות.
ואולי כאן נמצא מהות המשחק – לרדוף אחרי כדור. אני רודף אחרי הכדור ורוצה אותו ברגל שלי רק כדי להגיע למצב של אינסטקטיביות טהורה, חסרת מהות ומודעות. כולנו יודעים כי כל עוד הכדור לא ברגל שלנו אנחנו נתונים למכות החזקות של שאלות החיים. של התהייה על המשמעות. גם אם במודע או לא במודע. כל עוד אין לנו כדור ברגל אנחנו נדרשים להחליט החלטות קשות וכאשר הכדור נמצא ברגל אין שום החלטות בעולם והכל מצמטמם לדבר אחד – מה לעשות בכדור. ושום דבר הוא לא רחב. אלא רק כדור והפעולה עם הכדור. איך אפשר להגיע למצב של כדור ברגל גם בלי הכדור?
הרוח לא משחררת ממני כל המשחק. כמו שחקן יריב שנדבק לי לגוף ולא זז. אני יודע שהדבר היחידי שמעלים את זה המצב שהכדור ברגל שלי. הפחד הכי גדול זה לשחרר את הכדור. כי אני יודע שאני חייב לשחרר את הכדור כדי לפעול ולהיות בפעולה ולהצדיק אותה, ומצד שני אם אני משחרר את הכדור אני חוזר לאישיות הרגילה וחסרת המשמעות.
הכדור נותן לי משמעות אבל אני חייב לשחרר אותו כל הזמן. אני פתאום מרגיש שאני נע בתוך המשחק כמו חייזר. אני מחכה רק לרגע שימסרו לי כדי שאוכל לחוות מחדש את ההתעלות מעבר למודע. אבל עכשיו אני מבין כי אני תמיד מודע. כי האבסורד הוא בעובדה שאני מודע לכך שאני תמיד צריך לשחרר את הכדור מהרגל. אני תוהה האם הקהל מבין אותי. או שבכלל אני סתם מדבר שטויות. כי הכל אותו דבר. אולי הרוח הזאת לא רלוונטית לעניין. אולי אין רוח – אולי אין שחקנים יריבים. אולי אני לא משחק כדורגל כרגע. אני תוהה היכן אני נמצא באמת.
האם מישהו שם לב לויכוח הזה שאני נמצא עם עצמי. אני מסתכל על השחקן היריב ואני בספק אם הוא מודע למה שאני חושב. אבל זה לא אומר שהוא לא חווה את זה באופן עמוק. למה הוא מתאמץ כל כך? מה הסיבה האמיתית שהוא כל כך רוצה לחטוף לי כל הזמן? הרי הידיעה הכי ברורה היא שכולם מתים – גם אם יחטוף וגם אם לא – אז למה לו לחטוף לי אם לא רק כדי לחוות לרגע את ההתעלות הקיומית שבלהיות מרוכז בפעולה אחת ספציפית. כל העניין הזה נראה לי מאוד מסובך כאשר יש כדור אחד נגד עשרים ושניים שחקנים. אולי זה עוד יותר מסובך כאשר אצטדיון שלם מסתכל עלינו.
הכל אותו דבר, הרוח המשיכה לנסר לי בעיניים.
