קרויף או הרהורים על התבגרות וזיכרון

מה דעתכם – חמישים זה צעיר או מבוגר, שלא נאמר אפילו זקן?
הבנים שלי, למשל, בטוחים שזה כבר גיל של זקנים, בייחוד בהתייחס למוסיקה שאני אוהב, לאיטיות שבה אני נוהג ולשמיעה הלקויה שלי.
מוזמנים להגיב בסוף הפוסט ולכתוב באמת את דעתכם, בלי להיות פוליטיקלי קורקט.

אתם בטח כבר יודעים שכל המבוגרים בטוחים שפעם הכל היה טוב יותר, המנהיגים היו רציניים, היתה סולידריות בחברה והכל היה יותר זול.
האמת, הם (אולי אני צריך להגיד אנחנו) כנראה צודקים.
מה שבטוח זה שהכדורגל היה הרבה יותר טוב והשחקנים היו שחקנים. אחח, פעם היו שחקנים.

אני מניח שאתם תוהים למה כל ההקדמה הארוכה הזו, יותר נכון החפירה הזו.
כל זה כדי לכתוב על הזיכרון שלי מיוהאן קרויף שנפטר היום.

קרויף שיחק בשנות השבעים בליגה ההולנדית (אייאקס) ואחר כך בליגה הספרדית (ברצלונה). בטלוויזיה שידרו אז ספורט רק פעמיים בשבוע ורק כדורגל ישראלי או אנגלי, וקצת גביע אירופה.
כלומר, הסיכוי לראות אותו משחק היה די קלוש, ולדעתי אני ראיתי אותו בשידור חי רק פעם אחת בלבד. זה היה השידור החי הראשון שראיתי, באחד משוברי הלבבות הכי גדולים של כל הזמנים – גמר הגביע העולמי 1974: הולנד נגד גרמניה.

אחד היתרונות של הגיל המבוגר זו האפשרות לתרץ טעויות בזיכרון: "נו, בכל זאת עבר הרבה זמן מאז והזיכרון כבר לא משהו….", אבל את המשחק הזה אי אפשר לשכוח.

מערב גרמניה, המארחת, הגיעה לגמר בזכות כדורגל יעיל ומסודר ועם דחיפה עצומה של הקהל הביתי. בשער עמד ספ מאייר, שוער ענק, ומלפניו בקנבאואר, שהמציא את תפקיד הליברו. בקישור שלט פול ברייטנר שזכור בעיקר בזכות רעמת האפרו שלו, ומקדימה שיחקו הולצנביין וגרבובסקי. פרט שולי נוסף, היה לה את מכונת ההבקעה המושלמת, גרד מילר. חלוץ נמוך עם יכולות בעיטה ונגיחה מדהימות ובייחוד מיקום מעולה ברחבה. הוא תמיד ידע לעמוד במקום הנכון בזמן הנכון, ולא סתם הוא היה מלך השערים של אליפויות העולם (14 בשני טורנירים).

הולנד הגיעה לגמר עם כדורגל מבריק וניצחונות קלילים על ארגנטינה וברזיל. היה להם בלם עם טכניקה מדהימה, רודי קרול, קשרים מעולים, יוהאן נייסקנס וארי האן, חלוצים נפלאים, ראפ ורנסנברינק. ויוהאן קרויף.

בדקה הראשונה הוא לקח את הכדור באמצע המגרש, עבר את כל ההגנה, בלי שאף שחקן גרמני יגע בכדור או יעכב אותו, עד שהוכשל ברחבה. פנדל של נייסקנס והולנד מובילה.
בדקה העשרים ומשהו הולצנביין מוכשל ברחבה, ברייטנר והאפרו בועטים מדויק לפינה, השוער לא זז ויש תיקו.
עד המשחק הזה לא היה פנדל אחד בגמרים והנה אנחנו מקבלים שניים.
שתי דקות להפסקה מילר משתלט על כדור בתוך הרחבה, מסתובב על המקום ובועט כדור חלש בדיוק לפינה. השוער שוב עומד במקום בלי לזוז ואני זוכר את עצמי צועק על השוער "למה לא זינקת?", ומערב גרמניה עולה ליתרון. לשוער קראו יאנגבלאד.

כל הזיקוקים והכישרון של קרויף שהביאו לאייאקס שלוש זכיות רצופות בגביע האלופות לפני המונדיאל והצעידו את הולנד בקלות לגמר לא הספיקו מול הסדר, הארגון והכושר הגופני המעולה של הגרמנים. כל העולם, ואני במיוחד, התאכזב מהתוצאה.
זה היה המונדיאל היחיד של יוהאן קרויף והפעם הנוספת שראיתי אותו משחק היתה בסרט נהדר על חייו – "החולצה מספר 14".

בערב, במפגש חברים (מזדקנים?) בני חמישים פלוס דיברנו כמובן על קרויף וגם על התבגרות וזיקנה. מוטי הגדיר את זה הכי טוב: "זקן זה כשיש פער בין הראש לגוף".

Cruyff
Credit to "AFC Ajax" Facebook page
Print Friendly, PDF & Email

תגובה אחת

  1. אזכור מופיע גם ב זה רק הלב שכואב לך - הזווית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח