אני ממשיך במסע הפלייאוף הקסום אחרי מאמן מכבי חיפה, עופר רחימי (לחלק הראשון).
נו, התרגשתם מהזכיה של דוראנט ואימא שלו באליפות NBA ראשונה?
היה משחק גדול לפנות בוקר בין הדוראנטים ללברונים, אבל אני לא ממש התרגשתי, כי איך אפשר להתרגש פעמיים תוך שמונה שעות?
חוץ מזה, החבר'ה האלה לא ממש בני אדם (ראיתם איזה סלים מטורפים הם קולעים?), ולי קצת קשה להתרגש ממכונות…
ההתרגשות האמיתית החלה עשר שעות לפני הזכיה של גולדן סטייט באליפות, כשאנשים בשר ודם, ברובם בערך בגובה שלי ושלכם, עלו לפרקט ביד אליהו, לבושים במדים ירוקים, בכדי לנסות ולהפתיע את אימפריית הרשע הצהובה בחצי גמר הפיינל פור. רק כשכל השחקנים עומדים בשורה אפשר לראות שהכי גבוה הוא דווקא תומר שטיינהאואר העוזר כשגם קואץ' רחימי (שבזכותו ובגללו אנחנו כאן) יותר גבוה ממרבית השחקנים שלו. כשעלו החמישיות זה כבר נראה נורא, כי מהמקום שלי היה נדמה כאילו כל שחקן במכבי ת"א גבוה לפחות בראש מהשחקן הירוק שעמד לידו. יהיה טוב, מילמלתי לעצמי, ואכן התחיל טוב, כי הירוקים קלעו ראשונים ולא הסתכלו יותר אחורה.
בפתיחת המשחק מתמקם לידינו, בעמידה על המעקה בין היציעים, בחור מזוקן. אני שואל את עצמי אם האוזנייה שתקועה לו באוזן אומרת שהוא מכוחות הביטחון, או אולי מאבטח צמוד של מישהו. אלא שפלג גופו העליון החשוף והצעיף הירוק שתקוע לו במכנסיים רומזים לי שיש לו ג'וב אחר. כשהוא מתחיל לצעוק ולרעום משפטים כמו "אצבעות למעלה", "חיפה מלחמה", "יאללה כולם לקפוץ" ו"ירוק עולה" אני מבין שזכיתי להופעה של אחד מראשי מקהלת האוהדים, שמכוון מלמטה את מצעד פזמוני האוהדים הירוקים.
מצד אחד אני נהנה מהחוויה לראות אותו עובד ללא הפסקה ומשקיע מאמץ עצום ומצד שני אני חושש שהוא יזהה שאני אוהד הצלחות, כי אני לא יודע את המילים, ולכן אני כבר מכין אליבי ש"אני כאן בגלל רחימי…" וגם "שאני סובל מאיבוד זיכרון זמני בגלל עומס בעבודה…".
אז מה קורה באמת עם רחימי בזמן המשחק?
עופר שידרג את ההופעה עם חליפה שחורה מעל החולצה השחורה הקבועה ועידן את התגובות להחלטות השופטים. הוא ממשיך לדלג לתוך המגרש בכל הזדמנות, וכשמשהו מעצבן אותו הוא פשוט משלב ידיים על החזה ומרים את הראש לדיבור צפוף עם בורא עולם תוך כדי צעידה לכיוון פינת המגרש. בדרך כלל הריטואל הזה מצליח כי חיפה מצליחה להגדיל לאט לאט את הפער עד לתשע הפרש בהפסקה, למרות חסרונו של אחד, דיברתולומאו, שכל הפרשנים אמרו שזה משחק חייו כי מכבי (ת"א) הגדולה שמה עליו עין. אז אמרו. גם אמרו שמכבי (ת"א) ה"גדולה" תנצח ואפילו בקלות. אז אמרו.
מה שיש ביד אליהו ואין ברוממה זה סלבס למיניהם, שאפילו אהבל כמוני מצליח לזהות, כמו: טל ברודי, רון "חולצה שחורה" קופמן והשוס הגדול "לירן חולצה אפורה" שמסתובב כמו קינג בהפסקה ומצטלם עם כל מי שרוצה בפרצוף רציני של אדם חשוב.
במחצית השניה חבורת הרחימים ממשיכה לנשוך ולשרוט את חבורת העשירים והשבעים מתל אביב ולהגדיל לאט לאט את הפער, כשגם דיברתולומאו מצטרף להילולה, שאותה מוביל פינקני על ברכיו הרעועות. גאודלוק עדיין מנסה להציל לבד את המצב, עד שגרגורי וארגס מעביר אותו בין הרגליים, כמו בשכונה, וגם הוא נשבר.
הפער צומח, אבל גם האוהדים עדיין לא מאמינים וגם רחימי לא מרשה לעצמו לחייך ולהירגע.
מתחתינו שלמה, הכרוז של רוממה, נמצא כבר על סף התקף לב, תוך שהוא מנסה לעורר את הקהל הירוק עם נפנופי ידיים ובלי מיקרופון, ולידי מתחלפים המתופפים כל כמה דקות, כדי לשמור על הקצב. אני, בכל אופן, מתחיל לאבד לאט את השמיעה באוזן שמאל שדי צמודה לתוף.
ארבע דקות לסיום הקהל הירוק מאחד כוחות עם הקהל האדום באיחולי "יאללה הביתה" לכל הצהובים שממול. מזה אני מבין שגם לאוהדי ספורט קשה עם שינויים, כי הרי כבר שלוש שנים הצהובים לא בשלטון כי הם הולכים הביתה מוקדם. אמנם הזכרונות מהדיקטטורה עדיין חזקים, אבל האימפריה כבר לא אימפריה והצהוב ממש דהוי. אפילו הקריאות "תשתחוו" לעבר אוהדי מכבי ת"א כבר לא רלוונטיות, כי מי שזוחל לא יכול להשתחוות.
דקה לסיום והקהל הירוק כבר מבין שיש אוייב חדש באופק ועובר לקריאות הקרב המקובלות במקרים כאלה, כלומר:"הפועל ז…". כן חברים, גם ידידות אמיצה יכולה לפעמים לחלוף מהר.
גם רחימי כבר מבין ששוב הוא ניצח, ואז הוא מאפשר לעצמו קצת להשתחרר ונותן לשטיינהאואר לחבק אותו ואפילו להניף אותו טיפה באוויר. עוד קצת חגיגות והוא נעלם ומשאיר את השחקנים לשמוח עם הקהל על הפרקט. הוא חייב לחשוב על המשחק הבא ואולי גם לקפוץ לכותל להגיד תודה.
התרגשתי, שוב, בשביל רחימי. כי מגיע לו. כי אני מכיר אותו. כי אנחנו שנינו מאותו הכפר.
וזה הרבה הרבה יותר מכל זכיה של סטף קארי, של קליי תומפסון, או אפילו של קוין דוראנט.
