השבוע התבשרנו על חזרת הספורט התחרותי מהקורונה – תחילה הספורט ההישגי, ולאחר מכן הכדורגל והכדורסל. לא פחות חשוב מזה, התבשרנו השבוע על חזרת האימונים גם במחלקות הנוער (לפחות של הקבוצה של יהונתן). אמנם במתכונת מצומצמת וללא מגע, אבל גם זה משהו…
את ההתרגשות של יהונתן כשקיבל את ההודעה על החזרה לאימונים, אי אפשר היה לפספס. העיניים נצצו, החיוך התפרש בין האוזניים, הוא לא שאל על משחקים, וממש ניסה לדמיין את האימונים ללא מגע.
אז איך מוציאים את הספורטאי הצעיר שלכם מתרדמת הקורונה? איך מגשרים על חודשיים של "חוסר פעילות" במסגרת הקבוצתית? בטור זה, אנסה לתת את שני הסנט שלי למצב בשאלות ולפעמים גם תשובות (שלי) שבתקווה יהיה גם המצב שלכם בעתיד הקרוב (או שכבר בהווה).
חודשיים פלוס! יותר מחודשיים עברו מאז שהופסקה שגרת האימונים והמשחקים של השחקנים הצעירים. בחודשים האלה מצאתי את עצמי מתעסק באיך לשמור על יהונתן "חי" במשחק. כפי שכתבתי בטורים הקודמים על הקורונה והשפעתה, עזרה מאוד מערכת האימון שבנה המאמן שלו יובל גבעון עבור הקבוצה שלו, שכללה אימוני זום ארבע פעמים בשבוע ובהמשך גם תרגולי ניתוח בווידאו.
ועכשיו אנחנו עולים כיתה, חזרה לאימונים. אמנם רק פעמיים בשבוע, אמנם יהיו אלה אימונים ללא מגע, אבל זה הרבה יותר טוב ממה שהיה עד עכשיו.
המעבר מאימון בזום, פה ליד הבית, על אספלט וקטע של קיר, לאימון במתחם האימונים, עם מדים, עם מגני עצם, עם נעלי פקקים, מצריך מאיתנו ההורים לחזור לסוג של שגרה בעצמנו: חוזרים להסעות, צריכים למלא הצהרת בריאות לפני כל אימון, למדוד חום, לבודד את הילדים-שחקנים זה מזה מחוץ לשגרת האימונים, זה לא פשוט. לא לנו, ובטח ובטח לא לשחקנים הצעירים.
ראשית, חשוב לשבת עם הספורטאי הצעיר שלכם ולהסביר לו את מצב הביניים הזה. נכון, חוזרים לאימונים על דשא סינננטי, נכון, זה כבר לא לבד, הקבוצה כולה חוזרת, אבל עדיין, אסור לגעת, ואין משחקונים, יהיו הרבה תרגולי שליטה בכדור, קונוסים, דריבלים, ובטח הרבה בעיטות לשער.
זאת ועוד, בטור קודם על תפקיד המאמן וקדושת הניצחון.ראינו כי הילדים מסתכלים על המשחקים כמטרה לשמה הם מתאמנים, חזרה לאימונים שאינה משולבת עם משחקים מצריכה עבודה מנטלית על הראש של השחקנים הצעירים. אולי בתצורה זאת, הם באמת יפנימו את חשיבות האימונים. צריך לשבת ולעבור איתם לפני כל אימון על עשה ואל תעשה (נכון שבזמן האימון הם באחריות המאמן, אבל הם עדיין ילדים שלא נפגשו מעל חודשיים, אחרי שהיו רגילים להיפגש ארבע פעמים בשבוע בצורה קבועה). אין אפשרות להגיע מוקדם ולבעוט לשער, או לשחק יחד, לא תהיה אפשרות להישאר אחרי אימון עוד חצי שעה רק כדי לבעוט לשער, האימון הופך ליחידת זמן סגורה שמתחילה ומסתיימת בשעות קבועות, מהבית לאוטו, מהאוטו לאימון, מהאימון לאוטו והביתה.
אני לא בטוח מה זה יעשה לילדים, האם המפגש הזה לאחר חודשיים, יעשה להם טוב מההתחלה? האם המגבלות, אשר נתפסות כלגיטימיות בגיל מבוגר יותר, הן בעיתיות לגיל הזה? אני מעריך שבכל אימון שיעבור התפיסה תשתנה, השחקנים הצעירים ישלימו עם המצב החדש וכמו שהיה קשה להתניע מהלך של אימונים בזום עד שלבסוף הוא זרם בצורה מצוינת, גם פה נדרש אנחנו ההורים המלווים ללוות את הילדים שלנו, עם שאלות, התעניינות ודחיפה קלה עד לחזרה לשגרה.
לכן, לפחות לטעמי, התקופה הקרובה הולכת להיות מאתגרת מאוד לילדים ולכם. הקפידו על תשאול הילדים לאחר האימונים, אל תשתמשו בשאלות סגורות, אלא עודדו את הילדים-שחקנים לספר איך היה, איך זה מרגיש להם? מה עשיתם באימון? האם מצאו עצמם בסיטואציה שהפרה את ההנחיות ומה זה גרם להם להרגיש. האם הם חשים בהבדל? האם הם מרגישים שהשינוי טוב להם? הקורונה עדיין מסתובבת פה, ואין לדעת לכמה זמן עוד נחיה בצילה, אבל בין הסימנים הראשונים של חזרה לשגרה, חזרה לשגרת אימונים במגרש, היא ללא ספק סמן ימני ביציאה מהמצב הבלתי אפשרי אותו עברנו בחודשים האחרונים.
אז כן, יום לפני אימון החזרה הראשון, התיק כבר מוכן, את המדים הוא שם לידו בלילה ואפילו כבר מדד את הנעליים שאותן לא נעל כבר מעל חודשיים (מזל שקנינו כבר שני זוגות במידה גדולה יותר מבעוד מועד, שכן אלה כבר צפופות לו).
אז הכל מוכן פיסית, את הצד המנטלי תצטרכו לחזק. בתקווה לחזרה מלאה לשגרה במהירות האפשרית.
