הגענו לחלק השלישי והאחרון שמנסה להבין וללמוד במה שונה הכדורגל שלנו מאחרים, ולמה נוצר הפער ההולך וגדל מאירופה.
בחלק א' דיברנו על הצלחת הקבוצות בבמה האירופית ועל דירוג ליגת העל בתוך אופ"א.
בחלק ב' דיברנו על הוצאת השחקנים הישראלים מהליגה לאירופה ועל איך אפשר לשפר את הכדורגלן הישראלי.
עכשיו, בחלק ג' נדבר על נבחרת ישראל ועל איך והאם אפשר להעפיל לטורניר גדול בשנים הקרובות.
גם אם נלך על התסריט החיובי משני הטורים הקודמים, ואכן יהיה שיפור בחומר ובאיכויות השחקן והקבוצות, שמן הסתם ישפיע קלות על איכות הנבחרת, זה לא יהיה שיפור מיידי ומשמעותי מספיק. בשביל להתקדם בנבחרת ולהגיע לטורניר גדול צריך דבק מסוים שיחבר את כל הטוב וישאיר את כל הרע בחוץ.
כשמדברים על הנבחרת, כולנו הופכים פתאום לפרשנים או לטקטיקנים גדולים והכי קל להיות חכם בדיעבד ולבקר את המאמן על הזימונים שלו או המערכים שלו. אבל אני לא רוצה לדבר על זה ולהציע שחקנים ומערכים. קודם כל כי הניסיון שלי באימון מסתכם בקריירה בפיפ"א, והסיבה השנייה היא שסוף סוף יש תחושה שאפשר לסמוך על המאמן. אולי לא תמיד אני מסכים עם כל ההחלטות שלו, אבל אני יודע שהוא עושה אותן מתוך רצון אמיתי להצלחה ולא משיקולים אחרים. וכל עוד המאמן על הקווים מראה נכונות ומקצוענות, אפשר להסתכל בזווית אחרת ולנסות להבין מה חסר לנו בשביל להתקדם.
לדעתי, מה שחסר זו תדמית, אהדה, ורצון. כבר שנים שהשיח סביב הנבחרת מלווה בעיקר בזלזול. זה בא לידי ביטוי בין החבר'ה, שלפני כל משחק רגילים לצחוק על הנבחרת ועל השחקנים (פרט לאלו שהגיעו מהקבוצה אותה הם אוהדים כמובן), זה בא לידי ביטוי בתקשורת, שעורפת ראשים אחרי כל הפסד ותיקו ומחפשת אשמים ושינויים עוד לפני שעברו 2 מחזורים בקמפיין. וזה בא לידי ביטוי ביציע, הקהל כבר לא מגיע בהמוניו, ומי שכן נמצא, פחות עסוק בעידוד ויותר בתלונות.
יש שאומרים, שבשביל שהנבחרת תזכה בחזרה באהדה של העם היא צריכה להוכיח את עצמה, אבל למה כשמדובר בקבוצה שלכם אתם מתפארים באיך הגעתם למרות המשברים? ולמה קראתם למי שמגיע רק בניצחונות אוהד הצלחות? אם כך, האם לקבוצות מגיעה הסולידריות ואהבה עיוורת ולנבחרת לא?
וזו עובדה, אנחנו אוהדי הצלחות של נבחרת ישראל. האהדה והתדמית סביב הנבחרת היא שלילית. אז זה ברור, כשיש לחץ תקשורתי כזה, וחוסר תמיכה שכזה, בודדים השחקנים שמצליחים לממש את היכולות שלהם על הדשא.
התדמית השלילית הזו, לא באה רק מהתקשורת והאוהדים. גם חלק מהשחקנים לא מתייחסים לנבחרת בצורה הרצויה. יש שחקנים שמקבלים זימון ולא מתאמצים או אפילו מזייפים פציעות כי טובת הקבוצה שלהם היא מעל טובת הנבחרת, יש כאלו שלא מקבלים זימון ובמקום לעשות עם עצמם חושבים הם עושים רעש תקשורתי, כי זו נורמה לצאת על הנבחרת ועל ראשיה בפומבי. יש כאלו, שלמרות שבדרך כלל שמים את הרעשים בצד, מגיעים למקרי קיצון כמו זריקת סרט הקפטן (לדעתי בצדק). אבל בין אם בצדק ובין אם לא, אירוע זה הראה לנו כמה רפש וחוסר רצינות יש בתוך הנבחרת. וצריך להוקיע אותה.
יש לנו הוכחות ממש מהליגה שלנו כי שקט, רצינות ומקצועיות הם המפתח להצלחה ולמדנו כי סבלנות ואמונה בצוות המקצועי מביאים כל תהליך להתקדמות.
אז למה לא ליישם בנבחרת?
– צריך לכבד כל שחקן שנמצא על הדשא ולובש את המדים הלאומיים, גם אם לפני שבוע הוא שיחק נגד הקבוצה שלך.
– צריך להפסיק לקטול ולקבור כל מאמן על טעות או הפסד.
– צריך להגיע למגרשים, בכחול ולבן, ולעודד למשך 90 דקות, גם כשמפסידים.
– גם אחרי ניצחונות, לא למהר להסיק מסקנות ולהגביה ציפיות.
– לאהוב את הנבחרת, כמו שאתה אוהב את הקבוצה שלך.
ברגע שיפסיקו להתייחס ולדבר על הנבחרת כאילו זה עוד ריאליטי על המסך, ויתחילו להתייחס אליה בצורה מקצועית, היא תתחיל להיות כזו.
*****
אם אסכם את שלושת הטורים "פה זה לא אירופה", אפשר לראות פערים רבים בין איך שהכדורגל הישראלי נראה לבין איך שאנחנו רוצים שהוא יראה. לדעתי, אלו פערים שאפשר לסגור, ועם קצת רצון ופעולות של האנשים הנכונים אנחנו יכולים להגיע להישגים גדולים בכל שלושת האספקטים.
אבל גם אם לא, זה הכדורגל שלנו וככה אנחנו אוהבים אותו.
ביזיון הקפטן של הנבחרת שלא מייצג כמו שצריך את התואר קפטן שזורק על הדשא את הסרט בזמן ש30 אלף איש מסתכלים עליו לדעתי זה בושה ונאטכו שלא שר את ההמנון של ארץ ישראל לדעתי לא צריך לשחק בנבחרת מה דעתכם??