על ראשי ממשלות וכדורגל

תמיד עניינה אותי השאלה כמה מחוברים היו מנהיגי המדינה לדורותיהם לעולם הכדורגל. 12 ראשי ממשלה כיהנו בישראל עד עתה, ורק מיעוטם היו אוהדים של קבוצה בישראל או לפחות אהבו את המשחק.

באופן כללי, ניתן לחלק את כל הרה"מים לשתי קבוצות על פי מקום לידתם – אלה שנולדו בחו"ל (מזרח אירופה, כמובן) ופחות היו מחוברים למשחק, והקבוצה השנייה של הצברים שרובם כן התעניינו והיו ידועים באהדתם לקבוצה מסוימת. החלוקה הזו מתאימה לסטריאוטיפ הציוני הישן- יהודים שנולדו בחו"ל היו בעיקר נוקשים, מיושנים, דיברו יידיש, עסקו במקצועות חופשיים ופחות התחברו לפעילויות פנאי, לעומת היהודי הצבר אותה ביכרה הציונות – אופי חם, כזה שבעיקר עובד אדמה, דובר עברית, יודע להשתמש בנשק ולעסוק בספורט – ממש התגלמות חזון "יהדות השרירים".

אז אחרי שעמדנו על ההבדלים בין אלו שנולדו בחו"ל לבין ילידי הארץ, בואו נצא לדרך.

מבן-גוריון עד גולדה

ארבעת ראשי הממשלה הראשונים של ישראל (בן-גוריון, שרת, אשכול וגולדה) היו ילידי מזרח אירופה. ככל הידוע, דוד בן-גוריון צפה במשחק כדורגל אחד בכל ימי חייו, בו ניצחה נבחרת צה"ל את נבחרת הצבא הצרפתי 3-1. בישיבה שערך עם המטכ"ל למחרת המשחק סיפר שאהב את מה שראה, אבל הכריז שלא יבזבז עוד זמן על כדורגל. רק כדי להצדיק את תדמיתו הכבדה והלא משוחררת אמר לשמעון פרס שגם לקולנוע הוא לא נוהג ללכת.

גם לוי אשכול לא מצא את מקומו ביציעים. הוא אמנם השתתף בטקס הפתיחה של אליפות אסיה ב-1964 אותה אירחה ישראל ואף זכתה בגביע, אבל כאן נגמר הסיפור שלו עם הכדורגל. על משה שרת וגולדה מאיר אין מה להרחיב כלל.

יצחק רבין

ראש הממשלה הצבר הראשון היה גם הראשון שהביע עניין של ממש במשחק. הוא יליד ירושלים, אך גדל בתל אביב, ובשל היות הוריו פועלים וחברי תנועת העבודה גדל להיות אוהד של הפועל תל אביב. אחותו של רבין, רחל, מספרת שמגיל קטן היה הולך עם אביהם נחמיה למשחקים של האדומים במגרש באסה ביפו, שעל חורבותיו נבנה בלומפילד. כבר אז היה ביישן ומופנם לעומת אביו שהתלהב וצעק ביציע.

רבין שיחק כדורגל בצעירותו בימיו בכדורי ובפלמ"ח עד שנפצע בתאונת אופנוע והחל לשחק טניס, אבל נשאר אוהד שקט של הפועל תל אביב. הוא נהג להקליט משחקים שלא הספיק לראות (גם מליגת האלופות) והגיע למשחקים בבלומפילד. ביום בו נרצח הספיק לצפות במשחק שבו קבוצתו האהובה סיימה ב-0-0 עם הפועל בית שאן ואז יצא לעצרת ממנה לא חזר. הטלוויזיה שלו נתרמה למרכז על שמו בתל אביב והיא ממשיכה לשדר בלופ אינסופי את המשחק האחרון בו צפה.

בגין, שמיר ופרס

שני ראשי הממשלה הראשונים מטעם הליכוד לא הביעו כל עניין בכדורגל. גם שמעון פרס לא אהב את המשחק, וכאשר כיהן בתפקיד הנשיא הגיע למשחקי גמר הגביע, והצילומים מראים שלא התחבר למתרחש על כר הדשא. למרות זאת, זכורות כמה פעמים בהם זכה לשאוף אבק כוכבים. הוא התארח במתקן האימונים של ריאל מדריד במהלך אימון ב-2011 ושנתיים אחר כך הוא "השתתף" באימון של ברצלונה בבלומפילד, יותר נכון הוא בעט את הכדור ופגע למסי בבטן, אבל מה זה משנה. פרס אהב להשתתף בכל מקום בו ניתן היה לקדם את השלום, גם במפגש עם יוהאן קרויף.

אם נצרף את ארבעת הרה"מים הראשונים לשלישייה הנ"ל, נראה שכל השבעה שכיהנו בתפקיד שנולדו בחו"ל לא ממש אהבו את המשחק.

מנתניהו עד אולמרט

ארבעת ראשי הממשלה האחרונים של ישראל (נתניהו, ברק, שרון ואולמרט) הם צברים ואם מוסיפים את רבין אז מתוך חמישה רה"מים צברים יוצא שיש רוב לאוהדי הכדורגל – שלושה במספר.

בנימין נתניהו עשה דרך הפוכה משל רבין – הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים וגם היה לרוויזיוניסט בדומה לאביו. גם העדפתו על המגרש נובעת מהשקפתו הפוליטית – בית"ר ירושלים. הוא מספר שעוד בילדותו היה הולך למשחקי הקבוצה, אולם בשנים האחרונות הוא מגיע לטדי לעתים נדירות. זכורה הגעתו למשחק בו הביסה ישראל את בוסניה 3-0 במוקדמות יורו 2016 והחגיגות בחדר ההלבשה בהן השתתף.

גם אהוד אולמרט אוהד של בית"ר ירושלים, גם כנראה משום שגדל בבית רוויזיוניסטי. ביחד עם נתניהו נאם אולמרט בחגיגות האליפות של בית"ר ירושלים בשנת 1998, עת כיהן כראש העיר. לעומת החיבור החזק יחסית בעבר, אולמרט אומר שהוא כבר לא הולך למשחקים של בית"ר ירושלים בשל האווירה הקשה והגזענות מצדם של חלק מאוהדי הקבוצה.

אהוד ברק ואריאל שרון לא הביעו עניין מיוחד בכדורגל.

***

רק עוד דבר קטן ששווה להזכיר: נשיא המדינה ראובן ריבלין אינו סתם אוהד של בית"ר ירושלים. הוא אף שימש כמנהל הקבוצה, יועץ משפטי עבורה ויו"ר האגודה.