על ספורטאי יום הנצחון

בתזמון מעניין התלכדו מועדי שני החגים – יום העצמאות הישראלי, ויום הנצחון הסובייטי. מבלי להוריד מערכו של הראשון, בחרתי להתמקד דווקא בשני ולספר על אלו שלחמו והגיעו מעולם הספורט, או שהמשיכו אליו למרות הכל.

 

האחים זנאמנסקי – סראפים וגיאורגי

האחים זנאמנסקי
האחים זנאמנסקי על קו הזינוק. Credit to "РИА Новости".

שני אחים מתוך עשרה, ילידי 1903 ו-1906, כשגיאורגי הבכור. סראפים היה בעל חוש מוזיקלי מיוחד כבר מילדותו, אבל בעקבות התעקשותו של אחד מאחיו החל לעסוק דווקא בספורט. בשנות ה-30 עבר למוסקבה בעקבות אחיו, גיאורגי, כדי לעבוד שם. הימים לא היו קלים – האחים גרו בעליית גג אצל מכרה זקנה שלהם, אכלו בעיקר לחם שחור ונהגו ללכת ללא מעיל, גם בקור. לעבודה הגיעו לא פעם בריצה – מרחק של כ-16 ק"מ. הם התאמנו בעיקר באזור האגם המקומי וגררו לא מעט תשומת לב.

סיפור חייו של גאורגי פחות רגוע משל סראפים. כשהיה כבן 20 דרך על רגלו סוס והיה סיכון ממשי כי ישאר נכה. הניתוח עבר בהצלחה, ואחריו גויס לחיל הים, שם כמעט נהרג בגלל התהפכות סירה. לקראת שנות ה-30 החל הספורט בברית המועצות לצבור תאוצה, והאחים ניצלו זאת. באחת ממדידות הכושר הגופני של עובדי המפעל סיימו שניהם את הריצה כה מהר עד כי השופטים חשבו ששעוני העצר שלהם התקלקלו. עד פרוץ המלחמה ב-1941 זכו האחים במקומות הראשון והשני בכל התחרויות בהם השתתפו יחד, תוך שבירת שיאים לאומיים פעם אחר פעם.

המלחמה שינתה את הכל. האחים התנדבו להתגייס והגיעו למחלקה בה הכינו ספורטאי עילית לפעילות בעורף האויב בדומה לפרטיזנים. לא פעם יצאו לפעולות מסוכנות וחזרו בשלום – ודווקא בביתם מצא סראפים את מותו. ב-1942 יצאו לחופשה קצרה לאחר שנודע להם על מות אמם. לפי הגרסא הרשמית הידיעה הזו, יחד עם העובדה כי תפס את אשתו בוגדת בו, היו יותר מדי עבור סראפים והוא התאבד. לגרסת בתו אלו שטויות – אביה לא היה מוסיף עוד צער למשפחה בנסיבות הללו, והראיות לא הראו על התאבדות. חדירת הקליע מצד שמאל למרות שהיה ימני, העדר הסימנים המעידים על ירי מטווח קצר, חבישת ראשו בלוויה למרות שחור כניסת הקליע היה זעיר – כל אלה הובילו הן אותה והן את גיאורגי למסקנה כי סראפים נרצח.

גם גיאורגי לא האריך ימים. במלחמה הוא טיפל בפצועים, שכן היה כירורג, ובאחד הימים נאלץ להמלט על אופנוע מהאויב, התהפך, וקיבל מכה חזקה בבטן. לאחר המלמחה הפציעה חזרה להטריד אותו והוא נותח לא פעם בגללה. לאחר שב-1946 התגשם חלומו להשתתף בתחרות יבשתית, גם אם בתור רופא, הרגיש שלא בטוב ואמר לקרוביו כי ימות בעוד ימים ספורים. תוצאות הבדיקות היממו אותו – הוא אובחן כחולה בסרטן הכבד. אלא שכשנותח שנה קודם לכן, טיפלו בכלל הקיבה. הרופא המנתח באותו יום לא היה מוכר לגיאורגי, שהכיר את כל צוות בית החולים, ורופאו הקבוע נעלם באותו יום באופן מפתיע. לכך מתווספת העובדה כי במהלך שהותם של האחים בשוודיה אדם חולף סינן להם ברוסית כי עדיף להם להשאר בשוודיה, שכן במולדתם המוות מחכה להם. הנסיבות הצביעו על כך שהיה זה אדם שבאמת רצה בטובתם ולא סוכן סובייטי שתול.

חייהם ומותם של האחים זנאמנסקי נותרו בגדר תעלומה לא פתורה עד היום. גם האנשים הקרובים ביותר אליהם לא ידעו דבר על פועלם במלחמה. רק מספר ימים לפני מותו סיפר על כך גיאורגי לאחותו ולנו נותר לתהות כמה סיפורים פספסנו.

 

פילנוב גריגורי

פילנוב נולד ב-1907 ובצעירותו התאמן בהאבקות וברוגבי. ב-1933 החל לעבוד כמורה במכון הלאומי לספורט ולתרבות במוסקבה, ובמקביל התחרה. ב-9 השנים הבאות זכה בזהב 7 פעמים ועם פרוץ המלחמה עשה כשעשו האחים זנאמנסקי (מגמה זו תחזור על עצמה בטור). פילנוב היה שותף לפעולות נועזות רבות בעורף האויב והפך במהרה לעוזר מפקד המחלקה שלו.

ב-18 לינואר 1942 אמור היה פעם נוספת לחצות את קווי האויב במטרה לבצע מספר פעולות תגמול שכללו יצירת קשר עם הפרטיזנים שפעלו בשטח ההוא. התכנית שונתה עקב מתקפה גרמנית כבדה והמחלקה של פילנוב נשלחה לכפר פולקובו על מנת לעכב את התקדמות הטנקים הגרמנים. לאחר קרב עקוב מדם בין הטנקים הגרמנים לבין שתי כיתות פרטיזנים בהנהגת פילנוב, לא נשאר כמעט זכר מהמחלקה. פילנוב נהרג גם הוא, לאחר שבמהלך הקרב הספורטאים הסובייטים לא נסוגו ולו במעט. לימים יספרו מקומיים כי עם בוא האביב והעלמות השלג מצאו מספר גדול של הרוגים בחליפות הסוואה לבנות – היו אלה פילנוב וחבריו.

לזכרו החל מ-1958 מתקיימת במוסקבה תחרות בהאבקות.

וורוביוב ארקדי

מרים משקולות, אלוף אולימפי ששבר שיאים רבים. ארקדי נחשף לעולם הספורט רק לאחר המלחמה. ב-1943 התגייס לחיל הים, שם עבר קורס לצוללנים. במהלך המלחמה נלחם ואף קיבל הלם-קרב ולאחריה קיבל שני עיטורים.

עם סיום המלחמה נשאר וורוביוב באודסה, שם השתתף בבניה מחדש של הנמל, ושם גם גילה לראשונה את עולם הרמת המשקולות. היה זה חיבור מזהיר מן הרגע הראשון – וורוביוב זכה בשתי מדליות זהב באולימפיאדות, ניפץ שיא עולם אחד אחרי השני, ולמעשה שלט בענף ללא עוררין במהלך כל שנות ה-50. לאחר פרישתו הוביל את נבחרת ברית המועצות לשתי זכיות רצופות, הפעם כמאמן.

חותמו על הספורט הלאומי והעולמי ניכר ומהותי. ב-1995 נכנס להיכל התהילה של הפדרציה הבינלאומית להרמת משקולות, ובעיר הולדתו אחד הרחובות נקרא על שמו.

 

אודודוב איוון

איוון אודודוב
קשה להאמין כי שקל פחות מ-30 ק"ג. Credit to "РИА Новости" – אודודוב.

נציג נוסף לענף הרמת המשקולות, שהתחיל גם הוא להתחרות מאוחר. בילדותו מתו הוריו של אודודוב והוא נשלח לית יתומים. במשך כחצי שנה הטילו הגרמנים מצור על העיירה גלובוקי, בה גר אודודוב, ורק בחורף 1943 הם נסוגו בעקבות בוא הצבא האדום, תוך שהם לוקחים עמם שבויים רבים, איוון ביניהם.

תחילה שובץ אודודוב במפעל לייצור מטוסים, אלא לאחר נסיון בריחה כושל הוא הועבר לבוכנוואלד, מחנה העבודה הנודע לשמצה, שם היה כשנתיים. עצם השארותו בחיים היה לא פחות מנס – בין היתר בזכות כח הרצון יוצא הדופן שלו. עם שחרור בוכנוואלד הוצא ממנו אודודוב ע"י חיילים סובייטים משום שהיה חלש מכדי לנוע בכחות עצמו. הוא שקל 28 ק"ג.

לאחר המלחמה השיקום לא התקדם כמצופה. במשך מספר חודשים לא הצליח אודודוב להעלות במשקל עד שאחד הרופאים הציע טיפול בעזרת ספורט. את בחירת הענף הותיר לאודודוב, שהסתמך על קולו הפנימי – ולא בפעם האחרונה בחייו – ובחר בהרמת משקולות. כבר ב-1950 נעשה אודודוב לאלוף ברית המועצות, וכעבור שנתיים נוספות זכה גם בזהב האולימפי לאחר תצוגה יוצאת דופן. אודודוב דילג על הרמת משקלי ביניים ולבסוף הרים פעמיים משקל שחצה את שיא העולם. לאחר התחרות סיפר כי בחר אינטואיטיבית בלבד על אילו משקלים לוותר. עד 1956 המשיך לזכות בתארים מקומיים ויבשתיים, אבל הגיל ובריאותו מנעו ממנו להשתתף באולימפיאדה. לאחר שעזב את עולם הספורט, עבד אודודוב בשוק והקדיש את כל זמנו הפנוי למשפחתו.

החל מ-1982 מתקיימת תחרות על שמו ברוסטוב, וב-2013 קיבל כוכב בשדרת הכוכבים בעיר.

קורולוב ניקולאי

מתאגרף ומאמן אגרוף. כבר בגיל 19 הפך לאלוף ברית המועצות לאחר נצחון על המתאגרף המנוסה ויקטור מיכאילוב, ומאוחר יותר היה מבין הראשונים לקבל תעודת אימון במדינה.

בשנים שלפני המלחמה הספיק לזכות גם בתארים בינלאומיים. וב-1939, כשברית המועצות עדיין לא השתתפה במלחמה, גויס לחיל האוויר. קורולוב שובץ להיות טייס קרב אבל שוחרר עקב פציעה בתאונת מטוס. למרות זאת עם פרוץ המלחמה חזר לצבא כמתנדב, ליחידת הספורטאים, ושירת באותה המחלקה עם דמיטרי מדבדב, אחד הגיבורים הגדולים והנערצים בברית המועצות (כל קשר בינו לבין נשיא רוסיה לשעבר מקרי לחלוטין). לאורך המלחמה הציל קורולוב פעמיים את מדבדב כשהוציא אותו פצוע משדה הקרב.

לאחר המלחמה חזר לאגרוף ולדומיננטיות, הפך למתאגרף המבוגר ביותר להתחרות בגיל 39, ואחרי הפרישה עבר לקריירת אימון. לזכותו של קורולוב 209 נצחונות מתוך 216 קרבות.

לזכרו מדי שנה בבריינסק מתקיימת תחרות אגרוף, זכה להופיע על מעטפת דואר לאומית לכבוד יום הולדתו ה-60 ובתחילת שנות ה-90 הוקם על שמו ארגון לסיוע לספורטאים.

משקוב לאוניד

שחיין אולימפי, אחראי לכ-120 שיאים לאומיים ויבשתיים. מספרים כי הידיעה על פרוץ המלחמה, ב-22 ביוני 1941, תפסה את משקוב בדרך לאימון שגרתי בבריכה. משקוב הסתובב ונסע במקום זאת למרכז הגיוס, שם שובץ לפלוגת סיור ותצפית. לאחר כחודשיים בהם נשלח לא פעם מעבר לקווי האויב, נפצע בידיו ממוקש בעת במשימה בנהר יחד עם חברו לפלוגה. האחרון נפצע קשות בידו ומשקוב נאלץ לסחוב אותו בשחייה לגדה השנייה של הנהר.

בבית החולים החליטו הרופאים להשאיר את הרסיס בידו של משקוב, ובמקביל ייעצו לו לשכוח מהמשך הקריירה כספורטאי. כמובן שהוא לא שמע להם, ולאחר המלחמה לימד שחייה – גם אחרים, וגם את עצמו מחדש. ההצלחה מיהרה לבוא וכבר ב-1946 שבר שיאי עולם בשחייה ל-100 ול-200 מטרים.

שמו של משקוב קשור הדוקות בהקמת וקידום ענף השחייה בברית המועצות, ולאחר מותו באוניברסיטת מוסקבה קראו לבריכה בבניין המרכזי על שמו.

צ'וקארין ויקטור

ויקטור צ'וקארין
מזל, נחישות וכשרון – צ'וקארין. Credit to "РИА Новости".

מהספורטאים היותר מוכרים, עליו אפשר וראוי לכתוב בנפרד. מגיל צעיר הקדיש עצמו צ'וקארין לספורט ואף זכה באליפות אוקראינה באתלטיקה. פרוץ המלחמה שינה את מסלול חייו והוא התנדב להתגייס לצבא האדום. כשלושה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1941 נפל צ'וקארין בשבי הגרמני לאחר שאיבד את ההכרה בגלל נחיתת פגז והתעורר מוקף באויב. מתוך כל הכח נותרו בחיים כעשרה אנשים, שנלקחו לשבי.

מהמחנה הראשון ניסה צ'וקארין לברוח אבל נתפס והוכה, ומאז נדד ממחנה למחנה. המחשבה להמלט מעולם לא נטשה אותו. התחנה ה-16, והלפני-אחרונה, שלו הייתה בוכנוואלד המוזכר לעיל. אסירים רבים שמו קץ לחייהם בכך שזרקו עצמם על גדר התיל החשמלית של המחנה. אחרים לא שרדו בגלל התנאים הקשים. צ'וקארין, לעומת זאת, התאמן בכל הזדמנות אפשרית. הספורטאים הגרמנים היו ידועים ביכולתם הגבוהה ו-ויקטור צפה בהם בסתר מתאמנים. גם מזל לא חסר לו. בעת הנדידה בין המחנות נשלח צ'וקארין לעבוד בחווה לאחר שטען כי היה חוואי, מה שכמובן היה שטות גמורה. הבעלים של החווה שמה לב לכך מיד ולמזלו הרב שלחה אותו לעשות עבודות בסיסיות בשדה שלה ולא דיווחה עליו לגרמנים.

בימים האחרונים של המלחמה, לאחר שברלין נפלה, הובל יחד עם אסירים נוספים למכולת מים שהגרמנים התכוונו להטביע בים. גרסא אחת מספרת על מטוס קרב בריטי שהבהיל את הגרמנים והציל את האסירים ברגע האחרון, גרסא שניה טוענת שהסוהרים פשוט נסוגו מכוונתם להטביע את המכולה – בכל אופן, האסירים שוחררו על ידי ספינה בריטית, וכך פגש צ'וקארין את סוף המלחמה.

בשובו הביתה אמו זיהתה אותו רק בזכות צלקת שהייתה על ראשו מהילדות. אביו, שנשלח בשנות ה-30 למחנה עבודה סובייטי, נהרג במלחמה, כמו גם אחיו, וצ'וקארין התחיל לבנות את חייו מחדש. בגיל 31, שנחשב למופלג ביותר, ייצג לראשונה את מדינתו באולימפיאדה, וזכה בזהב בכל המקצים בהם השתתף. אם זה לא מספיק, 4 שנים לאחר מכן גרף לחיקו עוד 3 מדליות זהב, כשתרגיל הנצחון שלו בגמר היה דווקא בקטגוריה בה נראה מוגשם תמיד.

לאחר הפרישה מההתעמלות אימן צ'וקארין, הפעם ללא הצלחה מיוחדת, ולקראת סוף חייו התמקד במכון לספורט בלבוב, שם לימד. את התהילה לה באמת היה ראוי מעולם לא קיבל, ייתכן כי משום שלא נהג לדבר על כל שעבר במלחמה.

 

צ'צ'נבה מרינה

כבר בילדותה התעניינה בכלי טיס והייתה רשומה למועדון טיס ספורטיבי במוסקבה. עם פרוץ המלחה דרשה צ'צ'נבה להתגייס לחזית, אולם נשלחה להיות מדריכת טיס במועדון הטיס הלאומי שהועבר ממוסקבה לסטלינגרד, שעדיין לא הייתה במצור.

במהרה הגיעה צ'צ'נבה ליחידת המפציצות הליליות של חיל האוויר והשתתפה בקרבות להגנה על הקווקז. לאחר מכן מונתה למפקדת הטייסת, איתה סייעה בשחרור חצי האי קרים ובקרבות באיזור בלארוס ומזרח פרוסיה. במצטבר סייעה צ'צ'נבה להכנת 40 טייסים ונווטים ואף הפילה מטוס אחד ביותר מ-800 טיסות, ועל פועלה קיבלה עיטורים רבים. לאחר המלחמה שלטה בענף טיסות הספורט ושברה את שיא מהירות הטיסה לנשים. בנוסף הובילה את המטסים בחגים ובארועים הלאומיים, עד שבריאותה לא אפשרה לה להמשיך בעולם הטיסה ב-1958.

על שמה נקראו רחובות בשתי ערים.

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח