// מאת רועי אשל
אחד הרגעים היפים שקרו בעונה שעברה בליגת ה-NBA התרחש כאשר פילדלפיה אירחה את טורונטו למשחק שבשנים האחרונות הסתיים בניצחון קל לקבוצה מקנדה. הרגע הגיע כ-20 שניות לסיום המשחק, פילדלפיה כבר מבטיחה ניצחון גדול והכוכב הצעיר שלה ג'ואל אמביד עומד על קו העונשין. מכאן מתחילות קריאות שהולכות ומתגברות מצד קהל האוהדים בפלורידה – "Trust The Process" הם צעקו, "Trust The Process".
צירוף המילים האלו לא הגיע ככה סתם, כבר שלוש עונות שפילדלפיה מציגה את אחת הקבוצות החלשות בהיסטוריה של הליגה אם לא החלשה מכולן, אבל לאורך כל העונות, הצוות הניהולי והמקצועי חוזר ומדגיש את העובדה – כאן בונים, וזה ייקח זמן.
והנה, חלפו להן שלוש עונות ופילדלפיה מציגה בפתיחת עונת 17-18 את אחת החמישיות המבטיחות בליגה. אז נכון, חוקי הליגה המעוותים גרמו לקבוצה להעמיד במודע קבוצה חלשה במטרה לקבל בחירות דראפט גבוהות ומדובר בדרך מאוד לא ספורטיבית, אבל את היכולת לחשיבה לטווח הארוך ניתן, רצוי וכנראה שגם חובה לאמץ אצלנו בשלב כזה או אחר.
כשנבחרת ישראל בכדורגל הוגרלה לבית אחד עם האימפריות מספרד ומאיטליה המחשבה הראשונה הייתה הזדמנות. קיבלנו הזדמנות בלתי חוזרת לחשוב באמת לטווח ארוך ובאמת לעבור איזשהו תהליך (וסליחה על המילה הגסה), כי אחרי שקיבלנו בהגרלות הקודמות יריבות "שאפשר לעבור" דוגמת קרואטיה, יוון, רוסיה או ווילס, הפעם ההגרלה באמת לא האירה לנו פנים וניאלץ לראות את המונדיאל מהבית. עכשיו אפשר לשלב שחקנים צעירים חשבנו לעצמנו, להתכונן לקמפיינים הבאים, להתוות דרך מסוימת, אולי בטעות לצעוד כמה צעדים קדימה ומי יודע, עם הגרלה סבירה אפשר ביום בהיר לראות מונדיאל או יורו, או לפחות את הפלייאוף.
אז מחשבות בצד אחד והמציאות, כל כך רחוק בצד השני שכמעט ולא רואים אותה. מה קיבלנו? 4 שוערים שונים שמשתתפים, 37 שחקנים בסה"כ, שער זכות אחד בלבד בבית (עד היום בופון מתאושש) וקהל שמנותק לחלוטין מהנבחרת הלאומית שלו. לא מספיק? אז כנראה שלא, כי גם הקפטן זרק שם איפשהו את הסרט בתגובה לקהל שבגלל סיבה כלשהי קילל אותו במהלך משחק.
שלא תטעו ולו לרגע, אינני מאשים את המאמן הלאומי, במקרה הזה מדובר באלישע לוי, אבל מאז שהנבחרת העפילה למקסיקו 1970 התחלפו כבר 14 מאמנים וההצלחות לא הגיעו. איך מאמן, גדול או כושל ככל שיהיה, אמור לחשוב לטווח הארוך כשאין לו גיבוי לא מההתאחדות לכדורגל, לא מתקשורת הספורט וגם לא מקהל האוהדים שלו? למה בעצם שהוא יחשוב לטווח הארוך כשהוא יודע שאלא אם ינפק קמפיין מהאגדות הוא יחזור לשוק המאמנים החופשיים בעוד מקסימום 4 שנים? למה לו לחשוב פעמיים אם להחליף את השוער הפותח לאחר משחק פחות טוב אם הוא יודע שכל משחק עשוי להכריע את המשך תפקידו?
הדברים המהותיים ביותר שיצטרכו לקרות הם הענקת ביטחון למאמן הנבחרת במשרה שלו והצבת יעדים ארוכי טווח שהוא יימדד אך ורק לפיהם. אם המאמן יידע שיש לו את הזמן לעבוד, אולי נתחיל לראות שיטת משחק מסוימת בנבחרת וזימונים שנגזרים ממנה. (ככה אולי נתחיל להבין מדוע שחקן מסוים הוזמן והאחר לא). לדוגמא, אם המאמן מגיע למסקנה שהגיע זמנו של שוער צעיר כמו עמרי גלזר להיות שוער נבחרת ישראל, הוא יקבל הזדמנות אמתית וכנה ולא יוחלף לאחר משחק אחד בהרכב.
החוכמה האמתית בכל העניין הזה היא אורך הרוח. יש לצאת מתוך נקודת הנחה שיהיו משברים בדרך, יהיו רגעים שנרצה לשבור את התהליך הזה ולהחזיר את טל בן חיים הבלם (גם בגיל 40 פלוס) ואת יוסי בניון להופעה ה-200 במדים הלאומיים. יכול גם להיות שכל התהליך ייכשל ונצטרך להתחיל אחד חדש, אבל לפחות גם ברגעים הקשים אנחנו נדע שמושקעת כאן מחשבה אמיתית וניסיון אמיתי לקידום נבחרת ישראל.
יש בישראל מחסור במתקנים, מחסור במאמנים, מחסור בספורטאים ואולי גם מחסור קל בכישרון – הכל נכון, אבל עדיין הנבחרת והשחקנים שמשחקים בה מסוגלים להרבה יותר ממה שראינו.
נתראה במונדיאל 2026, מקסימום 2030, ובבקשה מכם, עד אז – Trust The Process.
