"אם אתה מספר אחד, למי לעזאזל אכפת אם מספר שלוש החליף את מספר שתיים". על הציטוט הנ"ל חתום לא אחר מאשר לוחם ה-UFC הידוע לשמצה קונור מקגרגור שבועות ספורים טרם הכתרתו לאלוף העולם בפעם הראשונה בחייו. אך את אותו הציטוט ניתן להשליך גם על ברצלונה של ואלוורדה בכל הקשור למאבקי הפסגה בלה-ליגה.

המאמן הספרדי, שחוטף הרבה אש וקריאות להשאיר את המפתחות לחדר ההלבשה וללכת הביתה, גרם לאחת הליגות המרתקות בעולם להידמות יותר לליגה הסקוטית או הקרואטית בכל הקשור למאבקי הכתר. רוב המבקרים נוטים לשכוח, אך בעונות שקדמו להגעתו של ואלוורדה, לרבות עונותיו של גדול מאמני הקבוצה בכל הזמנים פפ גווארדיולה, ברצלונה ירקה דם עד שהוכתרה לאלופה המקומית לאחר קרבות קשים מול ריאל מדריד ולימים גם נגד יריבתה העירונית של הבלאנקוס, אתלטיקו.

בשקט תעשייתי, הצליח ואלוורדה לסרס את המפלצת הדו-ראשית מהבירה ולהפוך את זהות האלופה לברורה וידועה מראש. שקט, זו הסיבה לצמד הזכיות הרצופות והקלילות של ברצלונה תחת ארנסטו ואלוורדה בליגה הספרדית – לואלוורדה אין טעם במלחמות אגו מול הקולגות, "קללת האנואטה" או "קללת ויגו" נחשבות כאגדיות אורבניות בעיניו והעיתונאים? להם הספרדי מעדיף לספק ראיונות קצרים, אפורים וענייניים בלבד, ללא קלישאות, ללא מטענים אישיים וללא ספינים. ברצלונה למדה ממאמנה אפאטיות מהי – אין דבר כזה משחק חוץ קשה, אין תקופה עמוסה במשחקים, אין "מוקשים" ואפילו אין קלאסיקו, בכל משחק עומדות על הפרק שלוש נקודות ומטרתה היחידה של הקבוצה היא לגרוף את כולן, מבלי להתחשב בבצורת של סוארס, בנטייה להיעלמות של קוטיניו או בכל בעיה אישית אחרת. ברצלונה הפכה למפעל, יעיל ומייצר.

ואולי דווקא בגלל שואלוורדה הוא האנטיתזה של מי שקיבל תקן של אליל בברצלונה, זו הסיבה לקטילות החוזרות והנשנות שהוא סופג. הסגל של פפ היה מלא בפרסונות, כולם היו הכוכבים הגדולים. הכדורגל היה חושני ונאה לעין ואור הזרקורים מעל הקאמפ-נואו לא כבה ולו לשנייה במשך ארבע עונותיו של פפ בקבוצה. ברצלונה של פפ הייתה הגדולה ביותר, הנוצצת ביותר ולמעשה הקבוצה היחידה בענף באותן שנים. בניגוד לפפ, ואלוורדה מעדיף את אור הזרקורים שלו דולק רק למשך 90 דקות בשבוע.

אין לו טעם בכתיבת אגדות, התוצאה הסופית היא היחידה שמעניינת אותו. הפן הבולט בו ואלוורדה עדיף על בן ארצו הוא היציבות שהבאסקי יכול לספק – בניגוד לפפ, שהגיע לברצלונה בראשית דרכו וכבר תוך כדי ההצלחה בקבוצת נעוריו התפתח בקרבו הרעב לנדוד ולהצליח במחוזות רחוקים, ואלוורדה בן ה-55 רואה את החתימה בברצלונה כפסגת שאיפותיו. מבחינתו, הוא הגיע לשיא הקריירה שלו לאחר כמעט שני עשורים על הקווים וכל עוד ראשי המועדון יאפשרו לו, הוא כאן כדי להישאר.

מאז שמונה עונותיו של יוהאן קרוייף המנוח על הקווים, לא היה אף מאמן בברצלונה ששרד יותר מארבע עונות בשורות הקבוצה. אולי הגיע הזמן לתת למי שמוכן לקבוע את מקומו בבירת קטלוניה את המושכות גם אם כרגע, הוא נוחל כישלון בזירה האירופית. מלבד יחידי סגולה, מה שבלט אצל רוב שחקני ברצלונה הגדולים לאורך השנים הוא לא הכישרון או יכולת המשחק הווירטואוזית, אלא מחויבותם לפסיכולוגיית המשחק של ברצלונה, ל"טיקי-טאקה" ול"יותר ממועדון".

כך הפך פיקה מבלם כושל שלא סופרים אותו ביונייטד לשר ההגנה וליורש של הבלם הטוב בהיסטוריה של המועדון, פויול. כך הפך בוסקטס מקשר צעיר שנוהג להיות נחבא אל הכלים למנוע של הקבוצה באמצע המגרש, כך נעשה סרג'י רוברטו בן לילה ממגן אלמוני לאיש שחתום על אחד הרגעים הגדולים בתולדות המשחק. וכך, עם קצת מזל, אמונה והרבה קרדיט וסבלנות, דווקא ואלוורדה הבאסקי והידוע לשמצה יכול להיות האיש שיתחיל עידן חדש ואולי אף יחזיר לה בקרוב את הגביע הכסוף עם האוזניים הגדולות.