עוד משהו שמבדיל בין ג'ורדן ולברון – על חשיבות הג'נרל מנג'ר

הריקוד האחרון של מייקל הסתיים לו השבוע, בתזמון מושלם יחסית לפני שהספורט מתחיל לחזור באופן רשמי, גם אם לא באופן מלא וללא קהל.

לא אתחיל לסכם את כל הסדרה, רבים וטובים ממני עשו זאת, אבל בכל זאת, התייחסות לכמה נקודות

צריך שניים לטנגו

מעבר לסיפור חייו, הרגעים הגדולים, הווינריות, האובססיה – על הסדרה מעיב ענן שמנמן וצולע בדמותו של ה-GM (ג'נרל מנג'ר), ג'רי קראוס, שמוצג כאחראי לפירוק השושלת, ואחד הדיונים העיקריים סביב הסדרה הוא כמה קרדיט מגיע לו על סדרת האליפויות הזו של הבולס. בפרק הראשון קראוס מציין שארגונים זוכים באליפויות (רוצה לומר, "לא רק השחקנים"), כדי להדגיש את חלקו בעניין, ואולי חלקו העודף, והוא משתדל לעשות זאת בכל אפשרות שהוא יכול.

וכמו בכל ריקוד טנגו (הבנתם? הריקוד האחרון?), צריך שניים. גם כשרון על כמו של מייקל ג'ורדן, אבל צריך גם ארגון בריא שיודע לבנות צוות מסייע מספיק טוב ולספק את כל התנאים הנדרשים. לא חסרים שחקני על (כן, אף אחד מהם הוא לא ג'ורדן) שלא הצליחו בגלל ארגונים לא בריאים. אז יש תמהיל היסטורי שכנראה לכוכב הגדול יש בו את החלק הגדול ביותר, אבל הוא לא אבסולוטי. האם היה דומיננטי ועם מספר אליפויות לא מבוטל? כן. האם המספר היה 6? כנראה שאייר ג'ורדן לא היה זוכה ב-6 אליפויות בלי פיפן, ו/או בלי ג'קסון ו/או קראוס ו/או גרנט/רודמן ואו פקסון/קר, והשמטה של כל אחד מאלו הייתה משנה את כמות האליפויות של הבולס בשנות ה-90' בכמות כזו או אחרת. ואולי אולי, מעבר לג'ורדן, הדבר השני הכי חשוב היה החוזה הנמוך יחסית של פיפן.

מי כאן ה-GM?

אבל מבחינתי זאת לא הנקודה העיקרית בנושא ג'ורדן וקראוס. העניין הוא שקראוס עשה הרבה דברים שג'ורדן לא אהב, שהתבררו בסופו של דבר כגדולים ומכריעים. הטרייד על פיפן הרוקי, החתמתו של רודמן, המרדף אחרי קוקוץ' וכמובן שני הצעדים שמייקל כנראה התנגד להם – החלפת המאמן האהוב עליו בפיל ג'קסון חסר הנסיון, והטרייד על צ'ארלס אוקלי, חברו הטוב של ג'ורדן, תמורת ביל קארטרייט שמסומן כאיש מפתח במנהיגותו בשלושת האליפויות הראשונות. כלומר, מייקל לא שלט במועדון ובהחלטות שלו, אולי כפי שהיינו מצפים משחקן דומיננטי כמוהו. האם זה בגלל שלא רצה/ידע להתעסק בניהול המועדון או שפשוט הוא ניסה וקראוס ו/או ריינדסדורף לא נתנו לו? זה לא משנה, בסופו של דבר הוא לא ניהל את המועדון.

וכאן מגיע לטעמי ההבדל הגדול בינו לבין לברון ג'יימס. אתם מדמיינים סיטואציה שבו מחליפים לקינג ג'יימס מאמן על הראש כנגד רצונו? שולחים בטרייד את החברים שלו תמורת שחקנים שהוא לא רוצה? על פי פרסומים זרים, המעורבות של לברון בכל מה שקורה סביבו ובקבוצות שלו, לרבות טריידים, חוזים וזהות המאמן היא משמעותית, שלא לומר אבסולוטית. לברון אף פעם לא שיחק תחת מאמן דומיננטי בעל שם לצורך העניין.

בסופו של דבר שניהם היו שחקנים ענקיים, מייקל יותר, כן, אבל גם שניהם הוכיחו את עצמם כ-GM רעים. מייקל לפחות ידע לעשות זאת לאחר שסיים את קריירת הכדורסל שלו, לברון משלב את הדברים במהלך הקריירה שלו וכנראה שלברון ה-GM פוגע כנראה במורשת של לברון השחקן.

מי בעל הבית?

מצד שני, יש נקודה אחרת שלגביה מחמירים דווקא עם לברון וגם עם קווין דוראנט למשל. הם זכו לביקורת על כך שהם היו צריכים לעבור לקבוצות אחרות כדי לזכות באליפות ולא היו "בעלי הבית". לברון הגיע למיאמי של וייד, דוראנט לווריורס של הספלאש בראדרס. אבל במציאות הכפויה של ה-NBA, שבה יש כל כך הרבה הגבלות, לשחקנים, גדולים ככל שיהיו, לפעמים אין ברירה אלא להתחיל מחדש במקום אחר. אז קווין דוראנט מבוקר על כך שהצטרף לגלקטיקוס של גולדן סטייט. אבל כשג'ורדן לוקח אליפות עם פיפן, מהשחקנים הטובים בליגה, עם רודמן, שחקן ההגנה הטוב בליגה, ועם קוקוץ' – קבוצת על מפלצתית לכל הדעות, הוא לא מקבל על כך ביקורת.

למה ג'ורדן פרש?

זה מה שמביא אותי לנקודה האחרונה – מייקל מצייר תמונה לפיה הכריחו אותו לפרוש, פירקו לו את החבילה. באמת? השחקן שמדליק ומאתגר את עצמו מכל דבר קטן שקרה או לא קרה? השחקן הכי תחרותי בהיסטוריה לא נענה לאתגר לנסות לקחת אליפות במקום אחר? יש כמה אפשרויות – או שהוא חשש שלא יצליח לשחזר את ההישג במקום אחר, או שהוא פשוט היה עייף ומותש, או שהוא רצה לרדת מהמגרש כמנצח אולטימטיבי, בלתי מנוצח, עם סל ניצחון שהביא אליפות. האם היה נשאר לעוד עונה בבולס עם ג'קסון? יכול להיות, אבל בסופו של דבר, ההחלטה לפרוש הייתה שלו.