הפועל כפר סבא, הפועל אשקלון, הפועל חדרה ועכשיו גם סקציה נס ציונה, כולן עלו בחמש השנים האחרונות שתי ליגות רצוף – החל מליגה א' עד לליגת העל ואם מתעלמים מפתיחת העונה החלשה של העולה חדשה, שלוש הקבוצות הראשונות הצליחו לשרוד עונה אחת בליגה הראשונה, הישג לא מבוטל כשלעצמו, אך הוא מעלה לא מעט תהיות, גם על הליגה הלאומית ובמיוחד על ליגת העל.
כל ארבע הקבוצות ממש לא ציפו למצוא את עצמן בליגת העל ורק רצו לתקוע יתד בלאומית, אך כאשר המומנטום הגיע בישורת האחרונה של העונה, הן הבינו שכיום ההבדלים בין הליגה הלאומית לליגה א' לא כל כך גדולים ולפעמים בהיעדר בקרה תקציבית, לא מעט שחקנים בכירים מעדיפים לרדת לליגה חובבנית כדי להרוויח סכומים גדולים יותר ובליגה צעירה כמו הלאומית בדרך כלל יש עולה אחת "בטוחה" שנשרה מליגת העל שנה קודם לכן ועל הכרטיס השני יכולה להיאבק כל אחת.
אבל השמחה לאחר העלייה מתחלפת במהרה בבהלה גדולה – העולה החדשה חוששת מ"תסמונת המתחזה" ולהביך את עצמה בקנה מידה היסטורי. גם המאמן לא תורם לכך ומיד פותח בקמפיין געוואלד בו מסביר כי הישארות בליגה שוות ערך לאליפות. בינתיים, אם אפשר להתייחס לסגנון המשחק של נס ציונה אחרי שישה מחזורים, למרות שלא בטוח כמה זמן יישאר עמיר תורג'מן בעמדת המאמן, את ארבע העולות ניתן לחלק לשניים – כפר סבא ואשקלון שרצו להישאר בכל מחיר, ומנגד בשנתיים האחרונות חדרה של ניסו אביטן ונס ציונה החליטו לנצל עד תום את החשיפה בבמה המרכזית ולשחק כדורגל פתוח ובעל רעיונות התקפיים מתוחכמים יותר.
עם זאת, כשמסתכלים בפרספקטיבה רחבה יותר, צריך גם להבין האם לעולות הכפולות בכלל הייתה תרומה לכדורגל הישראלי. כמו בכל תקופה ובכל ליגה, ישנו טרנד חדש שתופס וכולם הולכים אחריו כמו עדר מבלי לשאול שאלות, לטרנד האחרון קוראים "אפקט יובל אשכנזי" – קבוצות בליגת העל הבינו כי יש כיום שוק מחתרתי של שחקנים שמוכנים לשחק כדורגל מקצועי בכל מחיר וגם הם, בדיוק כמו קשר מכבי חיפה, יכולים להיות ההברקה הבאה. אמיר רוסתום, אריאל לזמי ושלום אדרי הם רק חלק מהשמות שקיבלו את ההזדמנות בליגת העל במטרה להיות אשכנזי הבא, או לפחות שחקן סגל לגיטימי בליגת העל.
גם לעלייה המטאורית של ארבעת הקבוצות יש השפעה על דרך ההסתכלות החדשה שאולי גם יכולה להטעות. למעשה כל ארבע הקבוצות שהגיעו מליגה א' לליגת העל, חידשו כמעט לגמרי את הסגל ורוב השחקנים נטשו בדרך את הפרויקט לקבוצות שתואמות את מידותיהם. כדי להבין מה קרה עם אותם שחקנים, לקחתי את הסגלים המקוריים שעלו מליגה א' לליגה הלאומית, ובחנתי כמה מהם בכלל הגיעו לליגת העל ומה הייתה התרומה שלהם.
מעטים הגיעו לליגה הבכירה וחלק קטן מהם הצליח להשתלב
22 שחקנים מתוך 85 שרדו את שתי הליגות הראשונות וסיימו עונה מלאה בליגת העל. ניתן להיווכח שארבעת השחקנים שיקבלו את מספר הדקות המשמעותי ביותר (וגם היחידים ששימשו כשחקני הרכב בקבוצתם) הם מהפועל כפר סבא ויתרה מכך, שלושה מתוכם כבר שיחקו קודם לכן בליגה הראשונה – טל בנש ואלירן סיימון היו חלק מעונת הירידה של הקבוצה בסוף העשור הקודם והשוער אוהד כהן פרש בתום העונה עם לא פחות מ-400 הופעות בליגת העל.
התרומה ההתקפית גם לא הייתה בשיאה, אבל הסיבה לכך טבעית מכיוון שכל החלוצים עזבו לפני כן. מי שכבש את כמות השערים הגבוהה ביותר מהשחקנים ברשימה הוא ויטלי גנון שכבש בעונת 2018/19 בסך הכל שני שערים. מי שלא מופיע כאן הוא אסי גומה שכן עלה עם הקבוצה מליגה א' ואף פתח את העונה בחדרה, אבל בחודש ינואר עזב להפועל אשקלון וכמו גנון, גם הוא כבש שני שערים בליגה הראשונה אשתקד.
השחקן היחיד ברשימה שנמנה באחד הסגלים ופתח את העונה במועדון אחר בליגת העל היה דניאל אסקלינג שעזב את הפועל כפר סבא כבר לאחר העלייה ללאומית. בעונת 2015/16 עבר לבית"ר ירושלים ושם לא הפך לשחקן משמעותי ועזב בחזרה לשבדיה אחרי עונה אחת. יש לציין כי כיום בסקציה נס ציונה יש שלושה שחקנים שהיו חלק מהעלייה ללאומית והם בקבוצות אחרות – צליל נחמיה (מכבי נתניה), נאור סבג (הפועל באר שבע) ובן שמעוני (בני יהודה).
איפה הם היום?
לפי הטבלה ניתן להיווכח שיותר שחקנים נשארו במקום ואף הלכו אחורה מאשר התקדמו. רק 24 שחקנים מתוך 115 משחקים בשתי הליגות הבכירות בישראל (12 בליגת העל ו-12 בלאומית) והרוב הגדול מחוץ לכדורגל. סהר לוי הוא השחקן היחיד מכל ארבעת הסגלים שעלה מליגה א' ללאומית עם שתי קבוצות שונות – הפועל כפר סבא ונס ציונה, כאשר עם הקבוצה האחרונה גם עלה לליגת העל דרך הלאומית.
השחקן היחיד ברשימה שמקבל דקות משמעותיות בקבוצה בכירה בליגת העל הוא נאור סבג. הקשר בן ה-26 גדל במחלקת הנוער של בית"ר ירושלים ואף ישב על הספסל של רן בן שמעון ב-0:0 של הקבוצה מהבירה נגד סלובודה טוזלה בבוסניה, אבל לא צבר דקה רשמית במועדון. לאחר מכן יצא להשאלה בהפועל בקעת הירדן מליגה א' ומשם לנס ציונה ושם עזר לה לעלות שתי ליגות רצופות.
לא מעט הרימו גבה כאשר סבג הצטרף להפועל באר שבע בקיץ האחרון, אבל כבר במשחקו השני כבש את השער הניצחון ב-0:1 על לאצ'י בטרנר שהבטיח את העלייה לסיבוב המקודמות השני. לאחר ההדחה מאירופה על ידי פיינורד, הפך הקשר לשחקן הרכב קבוע ואין ספק שלעומת חבריו בנס ציונה, סבג נאבק על מקום ב-11 מול שחקנים הרבה יותר טובים ובינתיים בהצלחה יתרה.
מה עם המאמנים?
כמיטב המסורת בישראל, גם מאמנים שהצליחו לעלות עם קבוצת לליגה העל מתקשים לשמור על הכיסא שלהם ובמקרים מסוימים, הם מפוטרים מהר יותר מאשר במועדונים אחרים. מאז עונת 2010/11 רק חמישה מאמנים של עולות חדשות שרדו בתפקידם בעונה המלאה הראשונה בליגת העל – רן בן שמעון, מנחם קורצקי, קובי רפואה, סלובודאן דרפאיץ' ויובל נעים. האחרון, שמחזיק ברזומה לא מבוטל בליגת העל, ירד לליגה א' יחד עם אשקלון, עזר לה לעלות לליגת העל ואף סיים את העונה בהישארות ליגה, גם בזכות עונש הפחתת הנקודות של הפועל תל אביב.
הדבר המעניין הוא שמבין שלושת המאמנים בטבלה, דווקא יובל נעים הוא זה שמחזיק באחוזים הנמוכים ביותר, למרות שאימן בעברו את בית"ר ירושלים. נעים יוכל לומר להגנתו שפליקס נעים וניסו אביטן ניהלו מספר נמוך של משחקים בליגה הראשונה ובינתיים האחוזים של מאמן הפועל תל אביב צונחים ממחזור למחזור.
אביטן, שבשונה מפליקס ומיובל נעים קיבל את הפועל חדרה כאשר כבר הייתה בליגה הלאומית והפך לאחד הסיפורים המרעננים של השנה בכך שהוביל את העולה החדשה למשחקי הפלייאוף העליון עם כדורגל פתוח והתקפי, וככל הנראה מה שהפך אותו לאחד המאמנים המוערכים בליגה הוא התגברות הפסיכולוגית ל'שנאת הפסד'. אם חוזרים לטבלה, ניתן לראות שאחוזי ההצלחה של פליקס נעים גבוהים יותר משל אביטן עם כמות דומה של משחקים ובנוסף מחזיק בממוצע ספיגות נמוך יותר, אבל בליגה שמקדשת את התיקו יותר מכל דבר אחר, ניסו אביטן הוכיח לא אחת כי זה בסדר להפסיד והסיכון משתלם לטווח הארוך, גם אם לא מקצועית אז לפחות תדמיתית.
בינתיים בהפועל תל אביב הפך אביטן למאמן היחיד שטרם ניצח מאז משחקי גביע הטוטו, והמשך דרכו המקצועית יכולה לספק לנו שיעור נוסף על המאמנים בישראל ועל מידת השפעתם. לא מעט גורמים אובייקטיבים שמאמינים בהשפעתם הרבה של המאמנים, מקווים שאביטן יצליח להוציא את הפועל תל אביב לדרך חדשה ולהפוך למאמן בכיר בישראל בעיקר בגלל שהם פוחדים לחשוב כי העונה ההיסטורית של חדרה נבעה משילוב של מזל וניצול מומנטום חיובי. בכל מקרה, לאורך השנים למדנו כי הצלחה של מאמן תלויה הרבה יותר בבעלים מאשר בו, בחדרה אורן גולן היה מוכן ללכת עם אביטן עד הסוף, בספק אם זה גם המקרה בהפועל תל אביב.
לסיכום
מוקדם לקבוע מה יהיו השפעתם של "אפקט יובל אשכנזי" והעליות הכפולות של הקבוצות מליגה א'. אם מתייחסים רק לקבוצות, המודל לא הוכיח את עצמו – הקבוצות כמעט לא מגדלות שחקנים מבפנים וחושבות רק על הישרדות. אולי אותם מועדונים מוכיחים שוב כי אין כיום מקום ל-14 קבוצות בליגת העל. זה מעבר לליגה עם בטן או כדורגל פחדני ונסוג, כל עוד חוק הגבלת הזרים יישאר כמו שהוא (והוא יישאר), קבוצות התחתית ימשיכו להיראות כמו קבוצת ליגה לאומית מחוזקת שבנויה על שחקנים "לוחמים" וכל מחשבה על קידום השחקנים לא תהיה אפשרית בסגנון משחק כזה.
בנוסף, גם השחקנים שהגיעו מליגה א' לליגת העל בשנים האחרונות לא הצדיקו את צירופם. מלבד אשכנזי וסבג, קשה למצוא שחקנים שמצליחים להראות יכולת גבוהה בליגה הראשונה וברוב המקרים של סיפורי הצלחה, יהיו עם שחקנים בעלי אוריינטציה הגנתית. ב-15 השנים האחרונות רק ארבעה שחקנים (אחמד סבע, מהראן לאלה, עידן שריקי ושלומי אזולאי) כבשו מעל עשרה שערים בליגת העל לאחר שהגיעו מליגה חובבנית ואף אחד מהם לא זומן נבחרת ישראל.
יובל אשכנזי כנראה בתקופה הקרובה יעבור גם את המחסום הזה ויגשים חלום נוסף כאשר יזומן לנבחרת הלאומית. בינתיים הוא נחשב לפורץ דרך בדור החדש של השחקנים בארץ עם סיפור מעורר השראה ואם אותם שחקנים מליגה א' יישמו את דרכו של הקשר, הכדורגל הישראלי רק יכול להרוויח. בינתיים קבוצות ליגת העל מחפשות בנרות את אשכנזי החדש, אך למרות זאת יהיה קשה להאמין שתופעה כזאת תשוחזר בשנים הקרובות.
טור מצויין! עצם המחשבה על לחקור את הנושא מעניינת והביצוע משובח