לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נחלוק כבוד לאחד מהיהודים הכי גדולים בתולדות הכדורגל העולמי ומי שהיה חלק מיסודות הכדורגל האיטלקי – ארפד וייס. וייס החזיק בקריירה בינלאומית כשחקן כאשר שיחק בהונגריה, צ'כוסלובקיה ואיטליה, אך קריירת האימון שלו היא שהותירה חותם עד היום.
וייס נולד ב-1896 בעיירה קטנה בשם סולט, המרוחקת כ-73 ק"מ מבודפשט והחל לשחק בקבוצת הבוגרים של טורקווס כקיצוני שמאלי. במקביל, הלך ללמוד משפטים באוניברסיטת בודפשט, אך לימודיו נקטעו עקב מלחמת העולם הראשונה, כאשר גויס לצבא האוסטרו-הונגרי במסגרתו לחם בחזית האיטלקית, שם נפל בשבי.
אחרי המלחמה, שוחרר וחזר לשחק כדורגל בהונגריה. בהמשך שיחק בליגה הצ'כוסלובקית, ייצג את הונגריה באולימפיאדת פאריז 1924 ולאחר אותה אולימפיאדה שב לאיטליה, הפעם כשחקן כדורגל והוחתם בקבוצת פדובה. הוא היה ידוע כשחקן טכני עם בעיטה מצוינת, אך כיוון שלא גר בעיר, פחות השתלב בקבוצה (שישה משחקים בלבד) ועונה לאחר מכן עבר לאינטר, בשורותיה שיחק 11 משחקים וכבש שלושה שערים עד לפרישתו ממשחק עקב פציעה.
וייס אמנם לא הותיר חותם עמוק כשחקן, אך קריירת האימון שלו היא שגרמה לשמו להיות חקוק לעד בספרי ההיסטוריה. הוא החל לאמן בקבוצת אלכסנדריה עד ששב לאינטר, הפעם כמאמן ובשנתיים הראשונות שלו שם הוביל אותה למקומות 5 ו-7. וייס לקח הפסקה של שנה, אך שב למשרת האימון באינטר בעונת 1929-1930 והוביל אותה לאליפות. בכך וייס הפך למאמן הצעיר ביותר בהיסטוריה של איטליה שזוכה באליפות (גיל 34) שיא שעד היום לא נשבר.
ניתן לראות בוייס כמאמן המודרני הראשון. וייס תרם רבות לעיצוב התפקיד ויישם פרקטיקות חדשות ורבות, הוא היה חלוץ בתחומו וחדשני בצורה שלא תתואר במונחים של אותה תקופה. הוא היה עושה אימונים טקטיים עם השחקנים, עובד על תרגילים ומיקום במגרש. במהלך האימונים היה עובר בין השחקנים מראה להם איפה לעמוד, באיזו תנוחה להתמקם ולאן לעשות תנועה. וייס נחשב לממציא המערכים של WM, שמסמלים את השימוש והעמידה במגרש של שחקני הגנה והתקפה, עדות להשפעה העמוקה שלו על המשחק ועל תרומתו להתפתחות הכדורגל הטקטי.
וייס היה ידוע כפדנט, הייתה לו מחברת שם היה משרטט תרגילים, מתעד את נתוני וביצועי השחקנים ואותה מחברת שימשה כקרקע פוריה לאחד ממוחות הכדורגל הגדולים שידעה ההיסטוריה.
המאמן הקפיד לעקוב אחרי קבוצת הנוער וכל קבוצות הגילאים הצעירים של המועדון והיה חלק אינטגרלי בבניית תוכניות האימונים לכלל הגילאים. וייס היה זה שגילה והעלה לבוגרים את ג'וזפה מאצה הצעיר, מי שנחשב עד היום לאחד מהשחקנים האיטלקיים הגדולים בכל הזמנים הודות לכך שהיה חלק מהנבחרת שזכתה בשני המונדיאלים ב-1934 וב-1938. מאצה מעולם לא שכח את וייס ולימים סיפר כי כששמע שוייס מת, הרגיש כאילו איבד את אבא שלו.
וייס אימן באינטר עד לסיום עונת 1931 ולאחר מכן עבר לאמן בבארי, התגלגל לאמן בליגה השנייה עד לחתימתו ב-1935 בבולוניה, אותה הוביל לשתי זכיות רצופות באליפות איטליה. הקבוצה בניצוחו הייתה כה דומיננטית עד שזכתה לכינוי "הקבוצה שגורמת לעולם לרעוד". ב-1937 אימן את בולוניה בטורניר בין קבוצות אירופאיות בפאריז (גרסה מוקדמת של ליגת האלופות) והוביל אותה לניצחון מפתיע 1-4 בגמר על צ'לסי. התואר היוקרתי והבלתי נשכח היה גם האחרון של וייס.
הכדורגל האיטלקי אמנם נהנה מפריחה בזכות המנהיג דאז, אך ב-1938 מוסוליני יישר קו עם היטלר ואימץ את חוקי הגזע מה שהביא לפיטוריו של וייס מבולוניה. וייס נאלץ לנוס מאיטליה עם משפחתו. תחילה ניסה את מזלו בפאריז, אך במהרה עבר להולנד, שם מצא משרת אימון בקבוצת הכדורגל של העיר דורדרכט.
קריירת האימון בדורדרכט הייתה מוצלחת. בעונתו הראשונה שבה את לב האוהדים כאשר הצליח להשאיר את המועדון בליגה. בשנתיים לאחר מכן, דורדכט סיימה פעמיים במקום החמישי, למרות שסגל הקבוצה היה מורכב מסטודנטים ועובדי כפיים. קבוצתו הייתה ידועה בכדורגל היפה שהיא משחקת ובנצחונות על גבי איאקס ופיינורד, ששלטו כבר אז בכדורגל ההולנדי.
ב-1942 וייס פוטר מדורדרכט עקב תקנות של המשטר הנאצי, שכבר שלט בהולנד באותה תקופה. באוגוסט של אותה שנה וייס ומשפחתו נעצרו על ידי הגסטפו ונשלחו למחנה הריכוז וסטרברוק, המחנה בו הייתה גם אנה פרנק ואחד משני מחנות המעבר שהקימו הנאצים בהולנד, משם נשלחו היהודים למחנות המוות בפולין. משם הם נשלחו לאושוויץ. אשתו אלינה, בתו קלרה ובנו רוברטו נשלחו לתאי הגזים עת הגיעו לאושוויץ ב-5.10.1942. וייס הצליח לשרוד מעט יותר. אין ידיעה מאומתת למה קרה לו בהמשך, אך ההשערות הן שוייס נשלח יחד עם עוד 300 אסירים למחנה עבודה בחבל שלזיה שבפולין, שם היה עד למותו בינואר 1944.
וייס היה למוח כדורגל מבריק ומאמן מצוין שנרצח רק בגלל שהיה יהודי. מורשתו ממשיכה עד היום בעוד בכל שנה אינטר מקיימת טורניר נוער לזכרו, זאת לצד לוח הנצחה לזכרו שנמצא באצטדיון הסן סירו. לפני כ-6 שנים בעיר בארי באיטליה שם אימן, נקרא על שמו רחוב שנמצא סמוך לאצטדיון העירוני וכן ב-2013 עת התמודדו בולוניה (שגם באצטדיונה קיים קיר לזכרו) ואינטר ברבע גמר הגביע, שחקני שני המועדונים עלו עם חולצות לזכרו, האיש שהוביל את תור הזהב הראשון של שתיהן.
יהיה זכרו ברוך.
לטורים נוספים ליום הזכרון לשואה ולגבורה
