שמינית גמר ליגת האלופות, טוטנהאם 1 : 2 יובנטוס, (4-3 ליובה בסיכום), וומבלי
משחק ענק היה לנו הערב בוומבלי, עם סיפורים בלי סוף. השורה התחתונה – טוטנהאם לא מצליחה לעשות את הקפיצה הכל-כך נדרשת, יובנטוס מצליחה לנצח מפגש שמינית גמר למרות שתי תצוגות פחות איכותיות מיריבתה.
ההרכבים סיפרו את סיפור המחצית הראשונה:
מחד, טוטנהאם עם הרכב מעולה, שכלל הגנה חזקה, קישור אגרסיבי מאוד, והתקפה חדה מהירה ויוזמת עם הארי קיין בחוד.
מאידך, אלגרי העלה למאצ'-אפ מהותי ביותר את ברצאלי כסוג של מגן על אף יתרון המהירות העצום של סון על האיטלקי. בקישור עלו מטווידי-פיאניץ'-חדירה – שלישייה לא התקפית בכלל (למרות הצורך הקריטי בשערים), כאשר השחקנים שאמונים על הצד האופנסיבי במגרש הם היגוואין במרכז עם דיבאלה מימין ודגלאס קוסטה משמאל. מהר מאוד עבר קוסטה לאגף ימין, והשאיר את אגף שמאל כולו למטווידי שעד לא מזמן שיחק בכלל כקשר אחורי בפריז סן ז'רמן.
סיפור המחצית הראשונה היה לבן נקי ומזוכך. טוטנהאם פתחה בסערה, שלטה בכדור והציגה מגוון רב של פעולות וטקטיקות. חילופי מקומות במרכז השדה בין דייר למוסא דמבלה ולחץ בלתי פוסק של קיין, עלי, סון ואריקסן שיצרו לחץ פרודוקטיבי מאוד על הכדור, משחק זהיר מאוד של הגנת טוטנהאם שכלל תיאום יוצא מן הכלל ועמידה איכותית בקו האחורי עם שימוש משמעותי בלוריס כשחקן שובר לחץ, כדורי עומק אפקטיביים של יאן ורטונגן לקישור הקדמי (עוד אפקט שובר לחץ מצד האנגלים), ודיוק מרשים בכל כדור. ההצטרפות המתוזמנת של דייר להגנה, בין אם כמגן שעה שטריפייר עסוק בלחץ ובין אם כבלם שלישי לצד דוינסון סאנצ'ז ו-ורטונגן עשו ליובה חיים קשים מאוד, כאשר היחיד שמצליח ליזום בהופעת ענק הוא דגלאס קוסטה.
בצד ההתקפי של המגרש, קופחה טוטנהאם באופן ברור ביותר, כאשר גם קייליני וגם בנאטיה נגעו בידם בכדור בתוך הרחבה נגיעות שאינן משתמעות לשני פנים. הארי קיין עשה תנועה נהדרת ושינה תפקודים תדיר, ובשער של סון, הכדור פורץ הדרך לאריקסן בשטח הפנוי הגיע מלא אחר מאשר – הארי קיין שמסר מעומק המגרש משל היה קשר אחורי. נפלא. והוא לא היה רחוק מעוד שער או שניים במחצית הזו.
טוטנהאם נראתה בפרקים רבים במשחק כמו קבוצה בלתי ניתנת לעצירה. המעבר המסודר להתקפה אחרי חטיפות כדורים במרכז המגרש או בחלק המגרש של היריב העידו על אימון מדוייק ואיכותי של פוצ'טינו, כמו גם על הכנה נהדרת למשחק.
אצל יובה הבלאגן שלט. קייליני הפך לפליימייקר, ברצאלי נכשל פעם אחר פעם מול סון הסילון, דיבאלה שיחק רחוק מאוד מהכדור וההתרחשות, ואגף שמאל לא היה קיים התקפית כאשר מטווידי וסנדרו המגן הם היחידים שמגיעים ממנו. היגוואין שיחק מאוד רחוק מהרחבה באופן לא אפקטיבי בעליל, ושני צידי המגרש התקשו במערך הזה.
אלא, שטוטנהאם, באשמה משותפת שלה ושל השופט, לא הצליחה לעלות ליתרון תואם-יכולת, וירדה למחצית עם יתרון מינימלי – 1:0 בלבד, שמשאיר הכל פתוח.
לאחר פתיחה זהה למחצית השנייה, אלגרי הגיע לוומבלי. עם צמד חילופים מבריקים הוא החזיר את האגפים לחיים (ליכשטיינר ואסמואה), ועם הנחיות ברורות לדיבאלה (להתקרב להיגוואין) ולהיגוואין (להיכנס פנימה לרחבה של הספרס) השתנו פני הדברים.
כאן הניסיון נכנס לתמונה. יובנטוס עם שער ראשון מעט מקרי ושער מהיר מאוד נוסף הפכה את הקערה על פיה, וטוטנהאם, שחטפה רגליים קרות ונראתה מבוהלת ומעורערת מנטאלית, איבדה כל כיוון. לאחר שבמחצית הראשונה טוטנהאם צריכה הייתה לייצר יתרון משמעותי בהרבה, היא שיחקה בשאננות והפקירה את ההגנה שאפיינה אותה עד כה העונה. שני השערים הגיעו מקו נבדל שערורייתי של הרביעייה האחורית, והשיתוק הסתיים בשני שערים קריטיים שעלו בהדחה כואבת. היא איחרה בתגובה לאגפים שעורר אלגרי בחילוף, וזה כל ההבדל.
דף הסטטיסטיקות מציג סיפור כה שונה מהתוצאה: טוטנהאם חסמה 8 בעיטות מול 1 של יובה, בעטה 23 בעיטות מול 9 של יובה, זכתה ב-8 קרנות מול 1 של יובה, מסרה בדיוק גדול יותר, ושלטה כמעט בכל האלמנטים הסטטיסטיים. במדד השערים המצופים (מדד מתקדם שמבוסס על מגוון נתונים) טוטנהאם ניצחה הערב עם 1.8 שערים מול 1.5 שערים של אלופת איטליה.
לפוצ'טינו לקח זמן רב מידי לאפס את קבוצתו ולהחזיר לה את הורוד ללחיים. האימון שלו מופלא, אך ניהול המשחק לוקה בחסר. טוטנהאם עמדה בפני הזדמנות גדולה להדיח את סגנית אלופת אירופה עתירת הניסיון בצורה מרשימה ביותר, ובכך להסיר מעליה את חוסר הניסיון ולהתחיל לבנות מסורת אמיתית. היא בעטה בדלי ביובנטוס סטדיום כאשר עלתה למשחק לא מוכנה וספגה שני שערים מוקדמים מאוד, המשיכה כאשר לא השכילה לכבוש עוד שערי חוץ למרות עליונות ברורה, וקינחה הערב, עם שאננות ומחסור מהותי בניצול מצבים.
למרות חלקה של טוטנהאם באכזבה הגדולה מצידה, אני מוכרח להתייחס לאספקט נוסף. השופט קיפח הערב את טוטנהאם בצורה חריפה. כבר בפתיחת המשחק הגיעו שני פנדלים מובהקים, בהמשך הגיע צהוב שני לפיאניץ' שלא יצא, וצהובים רבים נוספים היו צריכים להישלף. טענות הפנדל המפוקפק על דגלאס קוסטה, גם אם היה כזה, לא קרובות אפילו לאזן את המשוואה. הקיפוח הזה איננו הסיבה לכך שהלונדונים יצפו ברבע הגמר מהבית, אך הוא צריך היה לשנות את תוצאת הסיום. חד וחלק.
נקודה נוספת שבלטה (ובעיקר במחצית השנייה טרם הבקעת שני השערים של הגברת הזקנה) היא האגרסיביות היתרה. בעוד טוטנהאם שיחקה באגרסיביות אלגנטית מאוד, ללא כניסות חריפות בשחקני היריבה, האיטלקים שיחקו מכוער ואגרסיבי עד מאוד, הרבה מעבר למקובל. דלה עלי בנגיעה ראשונה מבריקה בכדור פתח מרווחים פעם אחר פעם, והדרך בה טופל הייתה חריגה ולא מתאימה. הדבר עמד בניגוד חריף לאלגנטיות הקשוחה של האנגלים ובדרך הזו, עם שופט מעט יותר מחמיר, יובה היתה גומרת בהדחה משפילה.
למרות שטוטנהאם הציגה כדורגל איכותי בהרבה ב-168 דקות מתוך ה-180, היא מודחת. הגולים של יובה הערב היו משתי הבעיטות הראשונות שלה למסגרת. אכזרי, אך מביא את היופי של הכדורגל לפנים. עם החלטה נהדרת של אלגרי ששוב התעלה על עצמו. ועם המון המון אופי.
טוטנהאם החדשה, למדה לעומק, על בשרה, את הקלישאה הידועה – "מי שלא כובש סופג", ותצפה מעתה בצ'מפיונס מהבית. היא בהחלט יכולה לבוא בטענות לשיפוט, אך גם לא פחות לעצמה.
לליגת האלופות יש קסם אחר, מיוחד. יובנטוס נמצאת כאן מספיק זמן, אבקת הקסם כישפה אותה בניסיון, והיא תמשיך לשלב הבא – כנגד הסיכויים. עם הקסם הנפלא והמרגש, והניסיון, מי מהמר נגד הגברת הזקנה כעת?
