בדרך הבטוחה לעונה הגרועה ביותר של הקבוצה מאז 2004, השיקגו בולס אפילו לא יכולים לספק עניין לאוהדים שלהם (ביניהם אני) עם מאבקי ירידה מורטי עצבים.
מחוץ לארה"ב, נאמר בליגת כדורגל אירופאית, הסיכוי שיהיה לך משעמם לאורך עונה שלמה הוא נמוך. יש אליפות, מקומות באירופה ומאבקי ירידה. רוב הקבוצות, לפחות בחלק מהעונה, מעורבות באחד מהנ"ל. וגם אם לא ממש, תמיד יש גביע, וגביע הליגה שיפיחו תקוות וימלאו את הלב באכזבות. בקיצור, משהו גורם לך להרגיש.
אבל הספורט האמריקאי המקצועני בנוי קצת אחרת. ליגות שמעניקות זכיונות לבעלי קבוצות, בד"כ אחת לעיר, וזהו. אין יורדות, אין ליגות משנה (יש ליגות פיתוח, שזה משהו אחר). יש פלייאוף. ומי שלא מספיק טוב להיאבק על הפלייאוף? כאן מפעילים את הדמיון של האוהדים. מוכרים להם עתיד. Tanking, Trust the Process, Rebuilding. הכול מונחים שמסתירים דבר אחד – הולכים להפסיד העונה, או למשך כמה עונות. אז תתרגלו. יש שחקנים צעירים להתלהב מהם. תראו איך הם מתפתחים ומשתפרים. תחלמו על בחירות דראפט גבוהות. תדמיינו איך כל זה יהפוך לאליפות יום אחד. אבל מתח? לא יהיה.
Via Philadelphia 76ers Facebook Page
אין תשובה אחת מנצחת שקובעת אם גישת ה-"טאנקינג", בעצם החלטה אירגונית להפסיד על מנת להשיג בחירות דראפט גבוהות, עובדת או לא. הדוגמה הכי בולטת בשנים האחרונות היא הפילדלפיה שבעים וששים. העונה דברים זורמים יפה כשסוף סוף ג'ואל אמביד ובן סימונס בריאים ביחד, לצד דאריו סאריץ' ואחרים, אבל קצת מוקדם להכריז שארבע שנים של להפסיד ולשחק עם הרכבים חלשים להחריד היו שוות את זה.
שתי אלופות הבייסבול האחרונות, השיקגו קאבס ב-2016 והיוסטון אסטרוס השנה, הן דוגמה טובה לאיך להרוס, להתחיל מאפס ולזכות בסוף. ביוסטון זה כלל שלוש עונות רצוף של 100 הפסדים או יותר, אבל בנייה על צעירים ולאט לאט להוסיף להם פרי אייג'נטס איכותיים זו שיטה לא רעה בכלל, למרות שהבייסבול שונה מהכדורסל בזה שאין תקרת שכר. מינסוטה, לדוגמה, עדיין לא חזרה לפלייאוף מאז 2004. ב-2012, העונה המקוצרת, כנראה מה שמנע מהקבוצה לעשות את זה הייתה הפציעה של ריקי רוביו (ותודה לקובי בראיינט). אולי העונה.
אחד הדברים שאפשר להסכים עליהם הוא שאם כבר החלטת לפרק, אז תפרק עד הסוף. בעונת 2013-2014 הפניקס סאנס תכננו להתחיל לשקם את ההריסות מהעזיבה של סטיב נאש עם קבוצה צעירה ומאמן רוקי. התפלק להם והם ניצחו 48 משחקים, כמעט הגיעו לפלייאוף. ה"תהליך" נעצר, והתפרק, ועוכב בשנתיים שלוש.
ומהמאקרו למיקרו. כאוהד שיקגו, יש מעט מאוד סיבות לקום בשעות לא שעות ולראות אותם העונה. בגדול, זה טוב שהבולס סוף סוף החליט שהם בונים מחדש. הרעיון שג'ימי באטלר, דוויין וויד וראז'ון רונדו יצליחו לטווח ארוך לא התממש (הפתעה), אבל הקבוצה עכשיו במצב שהיא לא הייתה בו כבר הרבה זמן, בערך 20 שנה. ב-5 העונות אחרי הפרישה השנייה של ג'ורדן הבולס ניצחו יותר מ-20% מהמשחקים שלהם בעונה רק פעם אחת. אני מקווה שאנחנו הולכים לקראות עונה-שתיים של הפסדים והתפתחות, לא יותר.
אז מה יש לראות בבולס העונה? לאורי מארקנן, הפיני הנפלא, שהרבה הרימו גבה כשהבולס בחרו בו בדראפט, אבל הוא השחקן הכי טוב של הקבוצה עד עכשיו. הנסיונות של דנזל וולנטיין וקריס דאן להפוך לרכזים לגיטמיים בליגה הזו. לחכות שזאק לאבין יחזור מהפציעה כדי שנראה קצת התעופפויות, ונגלה אם הוא שחקן שאפשר לבנות איתו וסביבו בשנים הקרובות. לשמוע על המכות בין בובי פורטיס וניקולה מירוטיץ', שעכשיו גם רוצה לעזוב. הרבה היפותטי. הרבה נסיונות להעריך מי יכול לרוץ עם הקבוצה לאורך שנים. והרבה הפסדים, בלי הרבה מתח. בלי הרבה להתרגש.
בסוף, אם זה בתהליך קצר כמו שהיה לבוסטון או במשהו ארוך יותר כמו אצל הווריורס או הבאקס, אמור להיות בסדר. עד אז, יהיה המון משעמם, עם ניצוץ של תקוה מדי פעם.
