ניו יורק (רק אל תתעוררו) ניקס!

תמיד אהבתי את הניקס. הם אף פעם לא היו הקבוצה הכי מהנה לצפייה, אף פעם לא היו הכי טובים, אף פעם לא היה להם את השחקן הכי טוב, אבל תמיד היתה להם את הגישה הניו-יורקרית הזאת שנורא מזכירה גישה ישראלית – גישה של ״אפ׳חד לא יכול עליי״.

כנראה שהחיבה לניקס התחילה בימים שהייתי מתעורר ב-4 בבוקר לראות את פלייאוף האן בי איי, לא בגלל הסדרות המטורפות נגד אינדיאנה של רג׳י מילר או שיקאגו של ג׳ורדן, אלא בגלל שימחה ריגר. לשמוע את איש הכדורסל הזה מלכלך על הקבוצה שלו במבטא הכבד והאגדי שלו, זה משהו שאני בחיים לא אשכח. פשוט לא הבנתי איך בן אדם שאוהב את הקבוצה שלו כל כך, יכול גם לרדת עליהם בצורה כזאת צינית. היום, כשאני חי בניו יורק כבר כמה שנים, אני מבין את זה טוב מאוד. האוהדים פה מאוד מאוד אוהבים את הקבוצות והשחקנים שלהם, אבל יותר מזה הם אוהבים לצחוק עליהם, להתלונן עליהם ולקטר עליהם. מזכיר אוהדים ישראלים או לא?

חוץ משנה אחת טובה, העשור האחרון של הניקס היה נוראי בלשון המעטה. המצב היה כל כך גרוע שפשוט לא יכולנו לראות יותר משחקים. כל משחק שני היה נגמר בתבוסה, מביך זאת לא מילה לתאר את ההרגשה. חוזי עתק לשחקנים בינוניים, בחירות דראפט מבוזבזות והתנהלות מבישה של צוות האימון וההנהלה. היה נדמה שאף אחד מהשחקנים לא רוצה להיות פה, משהו שהכעיס נורא את האוהדים שיודעים להעריך מלחמה ורצון לפני ניצחונות או סגנון משחק מרהיב. האוהדים של הניקס רוצים שהשחקנים יילחמו, ירביצו, יאכלו את המגרש, בטח שלא יעשו טובה שהם בכלל מתלבשים. הביזיון הגיע לשיא בשנה שעברה, שנגמרה במקום השני לפני אחרון בליגה.

העונה אנחנו סוף סוף רואים שינוי. כמובן שעוד נורא מוקדם לדבר ונורא מוקדם להסיק מסקנות, אבל עושה רושם שישנה גישה שונה בקבוצה. החלקים שהביא פיל גקסון משתלבים לא רע ביחד ובחירות הדראפט עושות שמות ברחבי הליגה. שחקנים מנסים, נלחמים, קופצים, עושים מה שצריך לעשות בשביל לנצח את המשחק ותו לא. זה כבר לא משנה מי זורק, מי קולע או כמה דקות הם משחקים, אפילו כרמלו מתרגל לרעיון שהקבוצה רצה מצוין כשהוא על הספסל והוא לא חייב להיות האופציה היחידה והאחרונה לזריקה.

עד כמה רחוק נגיע? עוד מוקדם להגיד, אבל סוף סוף יש ציפייה והתרגשות לפני כל משחק, סוף סוף אנשים רוצים ללכת למשחק ולא מנסים לתת את הכרטיס שלהם בתור "מתנה" למישהו אחר. סוף סוף אפשר לראות משחק בכיף ולהישאר מרותקים לכל אורכו כי יש סיכוי ממשי לניצחון.

עברה קצת פחות מרבע עונה ובינתיים אני מבסוט לגמרי. הניקס לא הולכים על אליפות, אבל לדעתי אפשר להכריז עליהם כמנצחים (בינתיים) ואם הם יתעוררו מהחלום ויפסיקו להילחם, אז לפחות נוכל לחזור ולרדת עליהם והאמת שזה גם כיף…