כל השבוע היתה לי צמרמורת. משהו שאי אפשר להסביר. מדי פעם גם זיעה קרה וחוסר נוחות. כשעלה לי החום הלכתי לרופא. אחרי יומיים של אנטיביוטיקה המצב השתפר מעט, אבל אז תפסה אותי התרגשות חדשה. טדי, אני הולך לראות את טדי. כמה אהבתי אותו. מאז שהייתי ילד קטן טדי היה חלק מחיי. עד שיום אחד באו אנשים רעים ולקחו לי אותו.
עבר הרבה זמן מאז ובכל זאת כל פעם שהזכירו לי את טדי עבר בי געגוע קל למה שהיה, לכיף, לחוויות הישנות. הלוואי שהייתי יכול לשחזר ולו במעט מכל אלה.
ניסיתי לפצות את עצמי. קניתי לי את סמי הפרוותי ואת טרנר הרך והנעים, אבל אף אחד מהם לא הצליח למלא את מקומו של טדי. ועכשיו המשפחה איתי ברכב, מזג אוויר אביבי ונעים ואנחנו בדרך לאצטדיון על שם הדובי שלי.
לכאורה שישי רגיל, מצד שני כבר בחנייה ברור שהאירוע יוצא דופן במושגים של נורדיה וליגה ג'. אז נכון שזה משחק עונה ואם ננצח את גדרה שמגרדת אותנו מלמטה נעשה עוד צעד חשוב לליגה ב', ונכון שיש רצון לנקום על ההפסד המרגיז מהסיבוב הראשון, אבל כפי שזה נראה כבר לפי התור הארוך לקופה שמגיע כמעט עד הכביש, הפעם זה שונה.
בהבעה של אוהד וותיק, עם צעיף תואם, ובצעד של 'הייתי כאן קודם', אני חולף על פני פרצופים חדשים ונכנס בשערי האצטדיון. אף פעם לא הייתי כאן או במשהו דומה לזה. לפני נורדיה לא אהדתי שום קבוצה ומבחינתי קצת דשא ושני שערים הספיקו למשחק כדורגל, והנה מולי הדבר האמיתי, עם דשא ירוק ולא סינטטי, עם יציע נוח ולא איזה קרש רעוע במקרה הטוב ועמוד תאורה תקוע בדיוק מול העיניים. מרשים, אין מילה אחרת. סוף סוף הבנתי על מה כולם מדברים כל השבוע.
אנחנו מתמקמים מעל הגוש הצהוב שכבר עסוק בתצוגה משכנעת של עידוד. הרחק מימין המוני אוהדי גדרה שהגיעו במונית, מניפים סדין עם ציור של סמל קבוצתם. הם נראים ונשמעים דהויים כמו הצבעים שעליו. אין להם סיכוי מול אלפיים ושלוש מאות נורדאים, לפי ספירה משטרתית, שלושת אלפים, לפי אומדן עיתונאי ועשרת אלפים לפי תחושה אישית.
מסביב מלא משפחות עם ילדים בכל הגילאים, מראה די רגיל במשחקים של נורדיה אבל לא בכזו כמות. מעלינו דגלים, שלטים, חיוכים. אפילו השמש נראית צהובה מתמיד. קל להתרגל לדברים טובים, ואם ככה יהיה בליגה בכירה יותר אז קדימה לעלות, אבל לפני כן חייבים לנצח את גדרה.

לא יודע אם המעמד המחייב או סיבה אחרת, המשחק לא משהו. חולשה, חוסר ניסיון או רעד קל ברגליים, מונעים מהאריות של נורדיה לדלג מעל הגדרה.
רעב יש, רצון ברור, מוטיבציה בשמיים, שפוגעת בסופו של דבר ביכולת וגם בשחקן יריב, מה שמשאיר את נורדיה בעשרה שחקנים הרבה לפני תום המחצית הראשונה.
מפחיד לחשוב על אפשרות שהסיוט מהמפגש הקודם יחזור על עצמו. חייבים לנצח, כל תסריט אחר לא בא בחשבון. את זה כולם מבינים היטב וממשיכים בעידוד בלתי פוסק. ואז זה קורה. שניה לפני שהשופט מוריד את הקבוצות להפסקה שער יתרון לנורדיה.
עוד מחצית לפנינו. קל זה לא הולך להיות. אבל גם בנחיתות מספרית משחק כזה חייבים לקחת. עם אופי באגפים, כוח רצון בהתקפה, נחישות בהגנה ונשמה ביציע, אין מצב שמפסידים. אז ניצחנו.
אבל ניצחנו לא רק את המשחק, אלא גם את המתנגדים, המקללים, המקנאים, השונאים, חורשי הרעה. את כל מי שלא האמין, שזלזל. שניסה להרוס. נורדיה כאן והיא נשארת, אם לא לנצח אז להמון המון זמן.
עכשיו גם לי יש טדי. לא, לא הדובי, האמיתי. עכשיו גם לי יש זיכרון ואני מתחיל לבנות לי מורשת בית"רית משלי. איזה כיף להיות חלק מהיסטוריה בהתהוות.

אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.