בראשון או בשישי, לא ברור. כבר כמה ימים אני מנסה לפתור את הסוגיה. בעצם, אם לדבר גלויות, זה כדי לברוח מהתרגשות. אני חוזר למגרש ממנו הכל התחיל. בפעם הראשונה שראיתי מה זה בכלל נורדיה היתה אי שם, לקראת סוף העונה הקודמת. כך שמבחינתי לחזור למגרש הזה זו סגירת מעגל.
באתי, ראיתי ונשארתי. כל השאר היסטוריה. מאז לא פספסתי אף משחק כמעט, כולל את אלה שבפגרה. מאותו יום הסיפור שלי עם נורדיה רק הולך ו'מחמיר'. סרטים, תמונות ומלא סיפורים, כל הדברים שאני אוהב לעשות מתחברים ומחברים אותי חזק לקבוצה, למה שהיא מייצגת, לאוהדים.
אין לי מסורת עם בית"ר. לא עזבתי קבוצה כדי להקים משהו אחר. אני אפילו לא 'בוגד' ולא נטשתי 'בית'. אני סתם מאוהב.
עכשיו אני חוזר לסגור מעגל. אין לי צורך בוויז אבל בכל זאת מפעיל אותו, לזכר הימים ההם. לזכר כל המקומות הנידחים שנאלץ לכוון אותי, גם כשלא רצה. לכל המגרשים הסינתטיים, העקומים, עם עמודי התאורה מול היציע והמוסתרים בתוך שכונות מוכות פריפריה. גיליתי מקומות שאם לא נורדיה בחיים לא הייתי מגיע אליהם ואחרי שנעלה ליגה אין סיכוי שאשוב לבקר בהם, בטח לא מרצוני החופשי, כמו מגרש האימונים הזה בראשון, אליו אני מגיע כאוהד וותיק יחסית.
בפעם קודמת הינו כאן כמה עשרות. בקושי מילאנו רבע יציע. הפעם כבר מהחנייה המאולתרת ניתן לחוש בשינוי. התוף בטוח ושומר על קצב בלתי מתפשר, לא מגמגם או מרפה לרגע. השירה מתואמת, בלי פספוסים בדרך כלל, עם רפרטואר עשיר ומגוון. גם זה שזייף לידי כל המשחק השתפר פלאים. אפילו מפעיל הקהל כבר לא מאיים כמו אז ואין לי פחד להיתקל בו בסמטה ירושלמית חשוכה. ורק זו שמחלקת לכולם ערק נשארה אותו דבר, כי דברים טובים בדרך כלל לא משתנים כל כך מהר.
חוץ מזה המקום מלא. המספרים אומנם לא מגרדים את אלה של שבוע שעבר, אבל בכל זאת כמות מכובדת של אנשים, שאת חלקם אני רואה בפעם ראשונה. והכל עטוף וארוז היטב בשלטים, דגלים, שמחה והמון אהבה.
המשחק ההוא הסתיים בניצחון שמונה אחת. מאז זרמו המון שערים, בעיקר לרשתות של היריבים. ידענו קשיים, ירידות, אך בעיקר עליות, כשאחד השיאים עד כה התרחש לפני שבוע. אירוע משפחתי גדול ב'אולמי טדי' המפוארים, אליו הגיעו קרובים – רחוקים. בני משפחה שידעת על קיומם אך מעולם לא יצא לך להכיר, שאחרי המון המון זמן חזרו הביתה ועכשיו גם הגיעו לצבוע בצהוב את היציע הקטן של ראשון, שקטן מדי למידותינו. ממש כמו שהליגה הזו קטנה על נורדיה, ששולטת ללא עוררין על המגרש.
השחקנים נהנים, אנחנו עוד יותר. השירה לא פוסקת, מתוגברת בקולות חדשים ומעיפה את האנרגיה לשמיים. כולם כל כך בהיי שאפילו לא מתרגשים מהפספוסים הרבים. לכולנו ברור שזו רק שאלה של זמן עד שהשער הראשון יכנס. ואז הסכר נפרץ. שחקני ראשון עוד הצליחו לכבוש בטעות שער בודד בשלהי מחצית ראשונה, שהכניס בהם מעט מוטיבציה ותקווה לצאת מהמשחק בכבוד. במחצית שנייה מתנפצות האשליות במבול שערים, כשכל אחד יפה יותר מקודמו. בראשם המספרת המרהיבה של אברהמסון, שמוכתר מבחינתי כשער העונה, אם לא נתחשב בפרט שולי שהשוער היה במקרה במקום הנכון ותפס דווקא את הבעיטה הזו. לבסוף מסתיים המשחק בדיוק באותה תוצאה כמו אז. איזו סגירת מעגל מושלמת.
אני עוזב את המגרש הזה ובקרוב גם את ליגה ג'. יותר לא אחזור לכאן. אבל ראשון לעולם תישאר האקסית המיתולוגית, מקום בו התחיל הרומן שלי עם נורדיה.
אז יאללה בית"ר. נורדיה כמובן.
