מחזור רביעי, הפועל עפולה
קברניטי האולם בחיפה החליטו שהשנה, עקב הירידה הצפויה בכמות הקהל בגלל הירידה ללאומית, מספיק לפתוח רק מזנון אחד בכל האולם. נשמע הגיוני. אבל מה שהם שכחו זה את העובדה הבאה – אם בין 5% ל-10% מהאוהדים בישראל מעודדים, אז בין 99% ל-100% מהם הולכים למזנון בהפסקה, למרות שהם אח"כ יתלוננו על המחיר.
למה אני מספר לכם את כל זה? כי בגלל התור במזנון, פספסתי חלק נרחב מהרבע השלישי שמכבי קלעו בו רק 8 נקודות והרבע בו הפועל עפולה חזרה למשחק.
למי שלא עוקב אחרי הליגה הלאומית, לא אמתח אתכם. מכבי חיפה, עד לפני 17 חודשים סגנית האלופה, הצליחה להפסיד ברוממה להפועל עפולה.
קשוח.
אפיינתי לעצמי בראש את המשחק זה כמשחק משני סוגים:
1) משחק "הנה אנחנו דווקא סבבה", מושג שמוכר כרגיל, מהכדורגל, בו יותר חשובה צבירת נקודות וכניסה למומנטום כי אין פלייאוף של הטוב מ-5 בתום העונה – זה היה משחק שסומן על ידי, לפחות, כמשחק החזרה למסלול. יותר נכון, התחלת המסלול אחרי שני הפסדים (רעננה ודרבי) וניצחון על יבנה בחוץ (עליו לא כתבתי כי נסעתי בשבת לנתניה למכבי רגל).
עפולה לא מאריות הליגה, המשחק בבית, מכבי באים אחרי ניצחון חוץ ביבנה, אני מאחר למשחק, הכל הצביע על ניצחון שיחזיר את מכבי לתלם. אבל לא. זה פשוט לא קרה, ואנחנו הולכים ככל הנראה לעונה קשה, אפילו יותר ממה שתיארתי לעצמי ולכם בטור שחנך את הפינה.
2) זה היה מסוג המשחקים שכל אוהד עוצר שנייה, חושב ואומר לעצמו: "חרא על החיים שלי, מה אני עושה פה?!"
אי לכך ובהתאם לזאת, קיבלתי את ההחלטה ההגיונית לנסות ולעשות הכל כדי להגיע לרחובות בשלישי הבא בשעה 19:00, במה שאמור היה להיות משחק העונה והפך למעין דרבי המאכזבות.
ניפגש בפרק 4.
