יש לי מסורת שרצה כבר כמה שנים. בכל פורים אני מפרסם את מסיבת התחפושות של ליגת העל, משחק ניחושים לאיזו קבוצה בינלאומית התחפשו קבוצות ליגת העל. מהדורת 2017 ו-2016.

אבל השנה, והאמת שכבר כמה שנים, שהליצן הקטן הנחמד כבר לא רוקד עם כל אחד, הליצן הזה ליצן עצוב, כל הילדים צוחקים עליו ולא איתו, זורקים עליו קליפות ושורקים לו בוז, מסתכלים עליו מלמעלה. אני מדבר כמובן על מכבי חיפה. אז השנה החלטתי לחרוג ממנהגי ולהתמקד בקבוצה שלי, ולנסות להבין פעם אחת ולתמיד, למי היא התחפשה.

מהודו ועד כוש

נכתבו אינספור מילים, נאמרו המון שטויות בתוכניות רדיו, ויש לי אפילו פודקאסט שבועי לא רשמי עם חבר טוב, שאני מדסקס איתו בדרך לעבודה ומנתח מכל כיוון אפשרי את המצב של המועדון. וכמובן שיש כבר כמה וכמה השוואות של מכבי חיפה לקבוצות ברחבי היבשת.

טמיר זוארץ חשב שהיא למעשה ברצלונה, או יותר נכון חושבת שהיא ברצלונה בטור נהדר. אוריאל דסקל משווה את המצב שלה לזה של ארסנל אהובתו, עם הקבלה לתפיסות המיושנות של יעקב שחר וארסן ונגר, שלא מבינים שהזמנים השתנו. אני בשלבים מסוימים הרגשתי שמכבי חיפה הופכת להיות נבחרת ישראל – 8 מיליון מאמנים, כל פעם שמגיע מאמן חדש מקווים ומתאכזבים ממנו, מייחלים ובטוחים שכשיתנו צ'אנס לשחקן כזה או אחר, הכל ישתנה. ואז זה לא קורה, וגם את הקפטן הבריחו לשתיהן.

הנחה סבירה קצת יותר תהיה דווקא כזו שמקבילה בין מכבי חיפה למנצ'סטר יונייטד. שתיהן שלטו בשני העשורים הקודמים בליגות שלהן, מגדלות צעירים עם אופי חזק, אבל כבר כמה שנים, כל אחת מסיבותיה, לא פוגעות וכל מה שהיא מנסה לא מצליח. אפילו סימנתי אותה כמנצ'סטר בחידון אשתקד.

אבל לא. היא לא יכולה להיות ברצלונה בשום צורה, אולי יש כמה קווי דמיון ברקע שלהן, אבל שמיים וארץ בין מה שקורה שם עכשיו. היא לא ארסנל, כי ארסנל לא באמת מחדשת שום דבר בשנים האחרונות, יש שם סבלנות חריגה בעוד שבחיפה כל הזמן מנסים ומתייאשים ומשנים. גם במנצ'סטר, למרות השינויים הרבים, הקו המנחה של ההנהלה לא היסטרי, כל עוד יש הכנסות ומנויים ומרצ'נדייז אז הכל בסדר. חיפה היא גם לא הנבחרת, כי יש לה קצת היסטוריה ורקע וקהל מסור שכרגע לפחות נחשבים לקוף על הגב שלה.

ירוק-אדום-שחור

מבחינתי אין בכלל שאלה, ויכול להיות שאני סובייקטיבי, בעצם בטוח שאני סובייקטיבי. כי בשבילי מכבי חיפה היא מילאן ומילאן היא מכבי חיפה ושתיהן ביחד מהוות ישות אחת. הסטייט אוף מיינד הספורטיבי שלי, זה שכבוי כבר כמה שנים. כן, אני רואה כדורגל ומתעניין וכותב ויודע מה הולך, אבל אני לא לגמרי שם.

אבל צריך לחזור אחורה משהו כמו 25 שנים. כשילד בן 10-11 מתאהב בשתי הקבוצות שמשחקות הכי יפה ואטרקטיבי באזור שלו. בירוקים הפנטסטיים עם ברקוביץ', עטר, מזרחי, קנדאורוב וחזן בעוד מילאן של אותן שנים עם שלושת ההולנדים, עם פאפן, אלברטיני, דונאדוני ומלדיני. קבוצות מושלמות. רבים מכירים אותי כמדרידיסטה, אבל אני קודם כל מילאניסטה והיופי הוא שלא קיבלתי אותן בשיאן בהתחלה, זכיתי לראות אותן רק משתפרות ומתפתחות כך שאוכל גם ליהנות מרגע השיא – עונת 93/94. עונה מדהימה לכל אוהד כדורגל שקרו בה כל כך הרבה דברים גדולים (בטור נפרד) אבל בעיקר בשבילי, זו הישראלית הגדולה בכל הזמנים שמסיימת עונה שלמה בלי הפסד ומנצחת בפארמה, ומצד שני זו שזוכה בליגת האלופות עם רביעייה לרשת של ברצלונה, וכל זה בעיניים של ילד בן 12. יש משהו יותר טוב מזה?

ואז כמה שנים לא טובות, בצל של היריבה הגדולה והשנואה כשגם יריבות אחרות פתאום בתמונת האליפות, עם הפסדים מביכים באירופה וכוכבים שמגיעים ולא מצליחים להביא תארים. ואז הקאמבק בשנות ה-2000, עם אליפויות ושחקנים מרגשים, זרים שהפכו לסמל מועדון. בעונה שחיפה הופכת לישראלית הראשונה באלופות עם הופעה מרשימה, מילאן זוכה בתואר. כשחיפה מגיעה לשמינית גביע אופ"א, מילאן שוב זוכה בתואר. קבוצה שהייתה בצל הבעלים שלה, לטוב ולרע, אבל בשנים האלו זה היה בעיקר לטוב, כי הוא השרה עליהם את הווינריות והכוח שלו.

והנה, מגיעות השנים האחרונות. השנים הכל כך רעות. שתיהן עם אליפות אחרונה ב-2010/11, לשתיהן היה רגע של אובדן אליפות קצת לא צודק, קצת מעצבן, שאני יודע שיכל היה להיות בכיס שלנו. חיפה עם אובדן אליפות הקיזוז והשער של זהבי ומילאן עם ביטול השער החוקי של מוטארי מול יובנטוס במשחק העונה. לקח לי שנתיים-שלוש להתאושש מהשער של זהבי, אבל עכשיו הקבוצה כבר ממש מביכה, מסיימת במרכז הטבלה.

ניסו שוב את כל סוגי המאמנים, שחקני עבר, אגדות, זרים, סמלים של קבוצות אחרות, וכלום לא עובד. בשנה שעברה נראה היה שמתבססים על צעירים והייתה עונה בסה"כ מעודדת בדרך הנכונה, כולל שוער צעיר ומבטיח. אבל העונה מחקו הכל, השקיעו המון כסף בהמון שחקנים כביכול מוכחים, אבל שום דבר לא עובד. אז כן, הטור הזה מגיע על רקע הרנסנס של גאטוסו שמייצב את השורות, אבל נראה לי שזה בסה"כ פלסטר. אירופה נראית רחוקה, והקבוצה מסתפקת בשאריות וסמלים של קבוצות אחרות, ואולי במקרה הטוב נהנית מאיזה גביע זניח וכנראה שבשנה הבאה שוב נראה מהפכה והעתיד ממש לא ברור.

אז נכון, מילאן הנוכחית דומה הרבה יותר להפועל ת"א עם הבלאגן הניהולי והסכנה לפשיטת רגל ממשית. היא אפילו יותר מזכירה את הפועל חיפה, בתור הנציגה האדומה-שחורה מבין שתי הנציגות הצפוניות מאותה העיר, אבל בשבילי, הן אהבות הילדות שלי, שתי קבוצות שבתוך כמה חודשים סיפקו לי חמישייה ורביעייה נגד שתי הקבוצות שאני הכי שונא במשחקים בלתי נשכחים כילד ואני כואב את הכאב והייאוש של שתיהן ביחד. אני מקווה שאחת מהן תתאושש בקרוב מהשנים הקשות ותמשוך את השנייה אחריה, כי הפורים הזה הוא ממש לא שמח ולא מבדח.