יש לי את הפתרון. כן. אחרי אינסוף שאלות בפודקאסטים, אחרי ניסיונות בירור חוזרים ונשנים, אחרי שהצענו להחליף מאמנים, להחליף את היו"ר, להאשים את הקהל בלחץ מיותר, למצוא את המדליפים ולהוציא את התקשורת מהמגרש בקצף, אני, טמיר זוארץ, מצאתי את הפתרון לבעיה של מכבי חיפה.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה לי, אוהד מכבי תל אביב, ולטור על מכבי חיפה. הרי מדובר ביריבתי המושבעת, עוד מהימים בהם הייתי צריך להתחמק מכל שאר הילדים בבית הספר ע"ש הורוביץ בכרמיאל אחרי הפסדים בקלאסיקו הישראלי, אי שם בשנות ה-90. התשובה היא שלמרות שאני, מסיבות ברורות, אשמח שהמציאות הנוכחית תישמר כמה שיותר, ושרגעי המתח היחידים שאחווה במשחקים של היריבה הירוקה יהיו מה לעזאזל הפעם אמר גיא לוזון בסוף משחק, אני עדיין עורך של אתר מכובד, והגיע הזמן שגם אני אכתוב את הזווית שלי

בנצ'מרקינג

במסגרת הניסיון להבין את מה שעובר על האימפריה הירוקה, ניסיתי לעשות מה שאני עושה בדרך כלל במסגרת העבודה שלי – ללמוד ממה שעשו מעבר לים, אבל המשימה היתה קשה מדי. לא הצלחתי למצוא מועדון זר כל כך חבוט כמו הירוקים, אשר היחס בין ההשקעה שלהם בשנים האחרונות לתוצאות כל כך לא מסתדר. וחוץ מזה, גם אם הייתי מוצא מועדון שכזה, לא בטוח שהייתי יכול להצביע על כך שהפתרון שעזר לאותו מועדון, אכן מתאים לקבוצה של יענקל'ה.

אבל אז הבנתי שאני לא שואל את השאלה הנכונה. השאלה היא לא לאיזו קבוצה מכבי חיפה דומה, אלא איזו קבוצה מכבי חיפה רוצה להיות. מיהי הקבוצה שיכולה לשמש כמודל לחיקוי של מכבי חיפה?

הנסיכה האזורית

בשביל להבין מה עובר למכבי חיפה בראש, צריך להכיר את התנאים שבהם היא גדלה.

המועדון מהכרמל נוסד כבר בשנת 1913, אבל שנות הזוהר שלו התחילו רשמית רק עם האליפות הראשונה ב-1984. לא מזמן במונחים היסטוריים. במשך שלושים השנים הבאות חיפה הפכה להיות אימפריה של ממש. רצף אליפויות, מחלקות נוער מעולות, שיאי קהל, קמפיינים חסרי תקדים באירופה, שליטה אבסולוטית בליגה וסמל למצוינות וניהול נכון. עם ההצלחה, המכבים מחיפה הפכו להיות מקור המשיכה של מרבית השחקנים והאוהדים באזור הצפון ובנוסף, וזה אולי הדבר החשוב ביותר, סימן ההיכר של מכבי חיפה באותם שנים נקשר מידית עם כדורגל התקפי ופנטזיונרי כפי שביטאו היטב על הדשא של קריית אליעזר שמות כמו אייל ברקוביץ, ראובן עטר, חיים רביבו, יוסי בניון ועוד.

בשלב הזה כבר היה לי קל להשוות. מכבי חיפה היא למעשה ברצלונה של ישראל. בהתחלה קצת צחקתי. הרי האם ניתן לומר שנטע לביא הוא בוסקטס הישראלי או שלוורמוט ואינייסטה יש משהו משותף מלבד העובדה שתוך שנה שניהם כנראה פורשים? לא. אבל תיתנו לי צ'אנס להסביר את עצמי.

המועדון מקטלוניה נוסד כבר בשנת 1898, אבל רק ב-1979 זכה בתואר אירופאי ראשון (גביע אירופה למחזיקות גביע) ולמעשה רק החל משנות ה-90 הפך למועדון הפאר האירופאי שאנחנו מכירים כיום.

בנוסף לתארים המקומיים הרבים, גם בסגנית אלופת ספרד היו כמה נקודות ייחודיות – התבססות על מחלקת נוער מצוינת ה-"לה מאסיה", שיאי קהל שנשברו, שליטה אבסולוטית לאורך תקופות רבות בליגה וסמל למצוינות וניהול נכון (לפחות עד לשנים האחרונות). אבל מה שהכי מייחד את ברצלונה היא העובדה שהיא מעצמה איזורית – בירת קטלוניה הנלחמת על עצמאותה וסוחפת את הקבוצה עצמה כסמל למאבק – והדגש שניתן במועדון על הכדורגל ההתקפי והפנטזיונרי של השחקנים שלה – עוד מתקופת קרויף ועד מה שמסי עושה עם הכדור. נשמע מוכר לא? דרך אגב, לפי ויקיפידה רבע מתושבי ספרד אוהדים את ברצלונה, אני לא אתפלא אם הנתון הזה זהה לחלוטין לרמת האהדה של מכבי חיפה בישראל.

מהבחינה הזאת מכבי תל אביב למשל, הרבה יותר מתאימה לפרופיל של ריאל מדריד – המועדון עם התמיכה כביכול של הממסד ושל התקשרות הארצית, הקבוצה השנואה ביותר כאשר היא מצליחה, השחצנית, הקבוצה הוותיקה ביותר, זאת שזכתה בתארים עוד לפני שהייתה ליגה, זאת שמקדשת את הניצחון לפני הדרך, שהניצחון הוא הדבר היחיד ואם הדרך יפה זה נחמד, אבל אם לא זה עוד יותר חשוב כי זו ווינריות (ה"מכביזם").

תוצאות ועכשיו

במכבי חיפה של השנים האחרונות צצה ועולה כל הזמן המילה תהליך. אותה מילה שתפקידה לשדר לקהל ולתקשורת שהמטרות הן לטווח ארוך ולנסות להפחית את הציפיות לזכייה בתארים למינימום. אבל כשמשקיעים עשרות מיליונים בשחקנים חדשים בכל שנה, הדבר לא באמת מסייע להורדת מפלס הציפיות.

בשביל להבין את הלחץ של הקהל, את ההתעניינות חסרת הפרופורציות של התקשורת המקומית בחיפה, את הביקורת הבלתי פוסקת ומשפטים שהדעת לא תופסת כמו "אליפות בלי מאמן", צריך להבין שגם האוהדים של מכבי חיפה, שרובם תופסים את עצמם כאוהדים שמבינים כדורגל ולכן אי אפשר לשקר להם, רואים בה כברצלונה.

כן, כן. אותם אוהדים שבילו את מרבית חייהם כאוהדי האימפריה הירוקה, בצבירה אינסופית של תארים, לא באמת מסתגלים, בצדק, למחשבה שמכבי חיפה היא עוד מועדון בליגת העל. תספרו להם עד מחר על תהליך וסבלנות. אבל הם ברצלונה. עם כסף (יחסי) של ברצלונה, עם איצטדיון של ברצלונה, עם 30 שנים אחרונות של ברצלונה. אז איך אפשר לחגוג תיקו 2-2 מול עשרה שחקנים של אוסאסונה, סליחה, מכבי פתח תקווה??

אז מה עושים?

אז אחרי שהבנו למי צריך להיות דומים, צריך להבין מה עושה ברצלונה כל כך טוב, כל כך הרבה שנים והאם אפשר ליישם את התובנות גם בחיפה:

1. שיטת המשחק – כידוע לכל, השיטה בברצלונה לא משתנה אף פעם. השיטה היא 4-3-3 והיא משוחקת בוריאציות כאלה ואחרות בכל מחלקות הנוער. השיטה ההתקפית נאמנה למחויבות של המועדון לספק כדורגל פתוח ומהנה ומחייבת את המאמנים להתיישר לפיה. לא עוד 4-5-1 פחדני, 4-4-2 מיושן שמתאים למכבי פתח תקווה או משחק כדורים ארוכים לאנדלובו. יש שיטה והמאמן מתיישר אליה. תחשבו שאשכרה היו חושבים על השיטה לפני שהיו מחתימים את קאיו? אולי ממש היו יודעים איך לשלב אותו…
2. הנוער במרכז – בגלל שהשיטה בבארסה ברורה וידועה לכל שחקן בכל גיל, השילוב של שחקני הנוער בקבוצת הבוגרים הופך הרבה יותר טבעי. הרי אם שחקן נוער רגיל לשחק קיצוני ימני בשיטה מסוימת בנוער, יהיה לו קל יותר לשחק קיצוני ימני בבוגרים מאשר לשחק בתפקיד שונה טקטית שמתאים לשיטה אחרת. יהיה בלתי אפשר אפילו לנסות לעקוב אחר שחקני הנוער הירוקים שעלו בשנים האחרונות מהר מדי לבוגרים ונעלמו בסבך התפקידים שהמציאו להם מאמנים שונים או שקיבלו משימות שאינן קשורות לתפקיד אליו הם יועדו כל חייהם. הנוער של מכבי חיפה הוא המעוטר ביותר בשנים האחרונות, אבל השלד של הקבוצה הבוגרת לא כולל מספיק שחקנים שעברו בילדותם במגרש בקצף וחבל.
3. הכח בקהל – בשונה משלטון היחיד במכבי חיפה, מי ששולט בבארסה הם למעשה האוהדים. אז נכון, טרם הוכח בישראל שקבוצת אוהדים יכולה להיות פקטור משמעותי בליגת העל, אבל יש לי תחושה שאם יש מועדון שמסוגל לזה הוא מכבי חיפה. הן מהפן הכלכלי, מכיוון שההכנסות הטבעיות של מכבי חיפה הן, כנראה, הגבוהות ביותר מכל קבוצות הליגה והן מהפן של כמויות הקהל אשר מביע את דעתו ואת מעורבותו החברתית-קבוצתית באינספור קבוצות פייסבוק ודפים רלוונטיים. אני משוכנע שמעורבות מוגברת של נציגות הקהל בניהול הקבוצה תאפשר להפחית מתחים מהשחקנים, תסייע בקשר של הקהל עם המועדון, תעזור בהתאמת ציפיות אמיתית ובהצבת מטרות בצורה שקופה ותגרום להצלחה מקצועית כפועל יוצא.

ברור לי שלצורך יישום של שלושת השלבים האלו או אפילו חלקם ידרשו כמה שנים טובות, שנים שכפי שכבר הבנו, הקהל החיפאי לא ממש יקבל, ולכן נדרשת תוכנית ביניים, כזאת שתשים במרכז את סגנון המשחק המלהיב ואת השימוש בשלד חיפאי צעיר לצד כמה שחקני מפתח וותיקים. בשלב ראשון תידרש החזרה מהשאלה של כמה מכוכבי הנוער לשעבר ובשלב השני ידרש שחרור של שחקני רכש שלא מתאימים לשיטה שתיבחר (מישהו אמר 4-3-3?) ומשם כבר יהיה פשוט יותר להתחיל ביישום שני השלבים הראשונים של התהליך. לדעתי הקהל הירוק יהיה מוכן לקבל קבוצה שצומחת על בסיס השחקנים הצעירים, גם אם לא תהיה הישגית בטווח הקצר, אם זו תהיה קבוצה שמשחקת התקפי, בונה שלד ומהווה בסיס לאופטימיות עתידית.

לא הבנתי. לוזון נשאר??

לא. לוזון לא נשאר. אבל לא (רק) בגלל שלוזון הוא הבעיה. כמו שמולנסטיין לא היה הבעיה וכך שאר המאמנים שעברו במועדון הירוק ב-7 השנים האחרונות.

הם באו לקבוצה לחוצה, שמתנהלת ללא תוכנית של ממש, שמתקשה להתמודד עם השינויים שחלו בכדורגל המודרני, שלא מצליחה לשמור על שקט תקשורתי, שרוכשת שחקנים מכל הבא ליד ללא קשר לתוכנית מקצועית הקיימת, שמשנה מדיניות אחת לחצי שנה ושפועלת לרוב לפי גחמות הקהל או בניגוד מכוון לגחמות הקהל. חיפה צריכה מאמן שמסוגל לשדר שקט, ליישם תוכנית משחק שנקבעה ולנווט את הספינה הזאת בקור רוח.

מכבי חיפה צריכה להבין שהיא צריכה להיות ברצלונה, אבל בשביל שהיא תהיה ברצלונה, היא תצטרך לסגל לעצמה שיטה מתאימה. ומה יותר טוב מאשר שיטה שכבר עובדת?