עונתו השלישית של מוריניו עוד בחיתוליה, אבל לפי המצב במועדון, היא קרובה להסתיים. רבים טענו בעד ונגד הקבוצה מסיבות שונות ומשונות. ההפסד 3-0 לטוטנהאם רק הדגיש (שוב) את הבעיה שלא נולדה אמש וגם לא בעונה שעברה, אלא במינויו של ז'וזה.
המיוחד הגיע כדי לנסות לכשף את המצב כשיונייטד לא מצליחה להתרומם מהפרישה של סר אלכס הגדול. הוא הגיע אחרי עונה בה פוטר מצ'לסי עם תצוגות שללא הרזומה שלו היו מציבות אותו בקבוצת מרכז טבלה לכל היותר. אבל, תוך כבוד רב להישגי העבר של ג'ו (המרשימים באמת: אליפויות ביבשות רבות וזכיות בתארים היבשתיים עם קבוצות לא כל כך גדולות ביחס לתקופה), הוא קיבל את המינוי במנצ'סטר. השידוך נראה לרבים לא מתאים כבר מההתחלה, אבל החיבור בין מאמן שמחפש להמציא עצמו מחדש למועדון שמחפש את אותו הדבר יצא אל הפועל.
הרכישות הגיעו בכמויות ורק הנמסיס גווארדיולה השווה את הסכומים איתם עבד מוריניו. הציפייה הלכה ונבנתה עם כל החתמה, והעיר מנצ'סטר נדרכה כולה. כולם חשבו שזו תהיה עונה של קרב על האליפות בין מוריניו לפפ כשאת קולות הרקע לדואט יעשו קלופ וקונטה. אלא שהאיטלקי חשב אחרת ולקח את כל הקופה עם עונה גדולה, ופפ ומוריניו שקעו בתוך גל של ביקורות.
לקראת העונה השנייה, הרכישות במנצ'סטר המשיכו, ובסכומים גבוהים. הציפייה התחדשה. העונה נפתחה והציפיות נענו. פתיחות מרשימות וזהות של שתי המנצ'סטריות, כשלאחר ארבעת המחזורים הראשונים לשתיהן 10 נקודות, והפרש שערים 10:2 בראשות הטבלה. אך לאט לאט הפער נפתח, והתוצאה בסיום העונה הייתה נוקאאוט תכול לפרמיירליג.
***
מוריניו הציג ביונייטד כדורגל רע. בכל הקדנציה. השיטה הייתה זהה לשיטה שהנהיג בימיו הגדולים, עם הבדל אחד – ההברקות. ללא ההברקות הטקטיות וללא התחכום שהפיל את יריביו, ללא השינויים החריפים שביצע תדיר וללא הקידום של שחקנים שהפכו טובים יותר בעמדות שלימד אותם לשחק, ללא היכולת להפיק יותר מהסגל שלו. להיפך – מוריניו הצליח להפיק מהסגל הרבה פחות ממה שיש בו.
העונה למשל, למוריניו יש סגל נפלא:
התקפית, מוריניו מחזיק בלוקאקו, חלוץ גדול שסיפק את הסחורה נגד הגדולות באנגליה בימיו באברטון, והזכיר שהוא יכול לכך גם במונדיאל האחרון במדי בלגיה; בשניים מהצעירים הטובים והמבוקשים בעולם – מרסיאל וראשפורד; באלכסיס סאנצ'ז שהיה אחד מכוכבי הפרמיירליג הגדולים ביותר כשנרכש; וגם בג'סי לינגארד שבלט פעמים רבות במדי יונייטד ונטל חלק יפה בעלייה של אנגליה לחצי הגמר במונדיאל.
בקישור, ישנו הקשר הגדול של צרפת, אלופת העולם, פול פוגבה שבכל מקום למעט יונייטד הציג יכולת גדולה (יובנטוס, צרפת); חואן מאטה, פליימייקר בחסד; אנדר הררה שידע עונות גדולות ובעונה הראשונה של מוריניו היה מהברגים החשובים של יונייטד בקישור; נמניה מאטיץ', בעל מניות רבות באליפות של צ'לסי טרם הגעתו; והרכש הדנדש פרד. (גם שני הפוטנציאליים מקטומיניי ואנדראס פריירה שיכולים להשתלב לעתים ברוטציה).
בהגנה, אותה אחת שמרבים להשמיץ, מחכים שני בלמים בעלי פוטנציאל עצום – אריק באיי ו-ויקטור לינדלוף שנרכשו על ידי מוריניו עצמו ולא מתחילים לגרד את הפוטנציאל שלהם; כריס סמולינג שעם מעט יציבות אולי יהפוך לבלם גדול; פיל ג'ונס חסר הביטחון שיודע לעשות הגנה ואפילו תחת מוריניו היה בלם טוב חלק מהזמן (כשפתח בהרכב).
האגפים גם כן מונים מגנים לא רעים כמו ולנסיה ויאנג המנוסים, דרמיאן הנהדר שפרץ ביורו 2012 בו איטליה הגיעה לגמר ומאז מתקשה להציג יכולת זהה, לוק שואו שיום יבוא ואולי הוא יפרוץ ודאלוט שנרכש.
השוער הוא דה חאה, ככל הנראה הטוב בליגה, ומחליפו הוא רומרו, שועל קרבות ותיק ומנוסה.
הסגל אינו מושלם, אבל אם המאמן היה קלופ או פפ ניתן רק לדמיין לאן הסגל הזה היה מגיע. אך הפורטוגלי מעולם לא התאים לדי-אן-איי של יונייטד, והמינוי שלו הפך מכיבוי שריפה לצניחה חופשית. לכן, אוהדי יונייטד צריכים דווקא להרים ראש. במקום לטעון טענות על מחוייבות השחקנים או על יכולת לא טובה שלהם וחוסר באיכות, עליהם להבין שניתוח נקודתי לא מציג את התמונה בכללותה. במקום לחזור בכל שבוע עם תובנות חדשות על השחקנים והשיטה, עליהם להתבונן בתהליך שעובר על המועדון.
באולד טראפורד צריכים להבין שכשמוריניו יפנה את הבמה למאמן הבא (…זידאן??) הסיפור יכול להתהפך ובמהרה. העונה הזו לא אבודה ואם ישכילו לעשות את הצעד הכה מתבקש ולהחליף את המיוחדות, זה יכול להסתיים יפה. זידאן כבר עשה עבודה עם קבוצה שהתחילה את העונה רע, זה נגמר בזכייה בצ'מפיונס.
גם למוריניו יש תקווה. הוא צריך להיבנות מחדש דרך קבוצה מהדרג השני, ואולי גם הקסם שלו יחזור לכדורגל העולמי. זו לא בושה, מרסלו ביילסה ממציא עצמו מחדש בצ'מפיונשיפ וכרגע יש שם המון קסם. קסם מיוחד.
