טור זה מתאר אירועים דמיוניים, וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.
***
פגרת הקיץ של 2035 הייתה ארוכה כי אין טורניר נבחרות. ניצלתי את הזמן לחופשת מולדת ולרכישת שני בלמים צרפתים. מדובר באנטואן רובר, בן 25 מאסטון וילה שעלה 12 מיליון ליש"ט וכריסטוף מקרון, בן 24 מסאות'המפטון שעלה 9 מיליון ליש"ט. אחרי הכל, רוברטס כבר מבוגר וסטיוארט לא יציב במיוחד.
העונה נפתחת עם שני משחקי חוץ קלים על הנייר. לשמחתי זה מתבטא גם בתוצאות: 3-0 על העולה החדשה רדינג ו-4-0 על אסטון וילה. משחק הבית הראשון מסתיים ב-0-0 משעמם מול טוטנהאם ולאחר מכן הוצאנו תיקו 1-1 מפתיע אצל ליברפול שפתחה חזק את העונה.
העונה שעברה חשפה בפני בעיה שעדיין לא ידעתי לפתור – פגרות קטנות גורמות למשברים גדולים. למשך שבת אחת הושבתה הליגה עבור משחקי הנבחרות והשחקנים כאילו שכחו את מקצועם. ארבעה הפסדים רצופים היו המשבר הגדול ביותר שלי מאז שהתמניתי לתפקיד. 3-1 לצ'לסי, 2-0 לברייטון, 2-1 בחוץ מול ווסטהאם ו-3-1 לק.פ.ר גורמים לאוהדים לפצוח בשיר שכל מאמן שונא לשמוע:
"Sacked in the morning! You're getting sacked in the morning!"
לקראת המשחק מול בורנמות', ובניסיון לשפר את ההתקפה, ויתרתי על הכנפיים לטובת המרכז. ניוטון משמאל וחואן רוקז הקולומביאני מימין סופסלו ובמקומם פתחו פרישקין לצד אסיין וג'רמי פרגוסון הסקוטי כקשר התקפי. ניצחון 4-1 מצמד של פרגוסון ושערים של ויילס ופרישקין הוכיחו שהשינוי עבד. האומנם? 0-0 מול ארסנל ולאחר מכן 1-1 בחוץ מול מנצ'סטר יונייטד הצביעו על כך שיש עוד עבודה, אבל ניצחון 2-1 על אברטון מחזיר אותנו למסלול.
במקביל לליגה התנהלו משחקי גביע הליגה. השנה, לצערי, לא יצאנו למסע ארוך. ניצחונות קלים בסיבוב 2 ו-3 על קבוצות צ'מפיונשיפ זה נחמד, אבל את ליברפול בשמינית הגמר זה קצת יותר קשה לנצח והיא מדיחה אותנו עם 4-2.
במחזור ה-13 אנחנו חוצים את קווי האויב ומגיעים לסנדרלנד. שערים אין, אבל כרטיסים יש בשפע. אדום לכל קבוצה (בשורותינו אנטואן רובר הורחק כבר בדקה ה-21) ו-13 צהובים במצטבר היו רק הקדמה לקטטה שקרתה באשמתי בתוספת הזמן.
קפטן סנדרלנד דיוויד סמית' ניסה לתקל את פרגוסון ופגע בי. המכה מהתיקול לא הכאיבה לי, אבל תוך כדי תיקול ומתוך עצבים הוא פלט לעברי הערה גזענית. התקרבתי אליו ושאלתי בטון מתגרה אם הוא מוכן לחזור על דבריו. לפני שהספיק לפתוח את הפה דחפתי אותו. הוא נפל והתחיל לעשות הצגה. רגע לפני שחבריו לקבוצה תוקפים אותי קפצו עלי המאבטחים והרחיקו אותי מהמקום. בין השחקנים פרצה מהומה והאוהדים החלו להשליך חפצים לכר הדשא. השופט שרק לסיום ושוטרים רכובים על סוסים נאלצו לפנות את הדשא מכל מי שהיה עליו.
בית הדיו של ההתאחדות גזר עלי עונש כבד- הרחקה מ-6 משחקים וקנס של 20,000 ליש"ט. סמית', לעומת זאת, הורחק לשני משחקים בלבד. הבעלים זימן אותי לשיחה במשרדו. בחיים לא צרחו עלי כמו שהוא צעק בשיחת הנזיפה הזו. הוא איים שאם אנקוט באלימות שוב הוא יפטר אותי. הבנתי ששגיתי והבטחתי להתנצל. במסיבת עיתונאים משותפת שקיימתי עם סמית' התנצלנו האחד בפני השני ולחצנו ידיים.
את ששת משחקי הליגה בהם הייתי מורחק ניהל העוזר האירי שלי מייקל או'קונור. הוא ניצח את מנצ'סטר סיטי 2-1 ובאותה תוצאה גם את לסטר, הפסיד בבית ללידס 2-0, סחט 1-1 מול וולבס, ניצח 2-0 את סאות'המפטון וסיים בתיקו מאופס מול קריסטל פאלאס. בתום חצי העונה הקבוצה עומדת במקום ה-9 עם 28 נקודות.
***
המחצית השנייה של העונה יוצאת לדרך ואני חוזר לקווים לאחר למעלה מחודש. צ'לסי רצה לאליפות השנה ללא מתחרים, ולכן היא מביסה אותנו 4-0. כאשר ק.פ.ר מגיעה אלינו הביתה זה קצת יותר קל ונגמר 3-0 לזכותנו עם שלושער של אסיין. בלסטר סחטנו נקודה בתוספת הזמן כאשר מקרון נגח את ה-2-2 מקרן של פרגוסון ופיצה על פנדל שגרם מוקדם יותר. הוא כובש גם במחזור הבא ומנצח את בורנמות' בחוץ 1-0. בינתיים מגיע חלון ההעברות של ינואר ואני מנסה לשכנע את בייל להביא שחקן מעניין במיוחד.
גיל בורוכוב, בסך הכל בן 23, אבל הוא החלוץ הראשי של קבוצתי האהודה מילדות מכבי חיפה כבר 4 שנים. גם בנבחרת ישראל הוא תפס מקום של קבע בהרכב. הוא מוכשר למדי וכבש ב-3 וחצי העונות האחרונות 75 שערי ליגה (לרגע לא הפסקתי לעקוב אחרי הקבוצה שלי). עד שרוג'ר בייל הסכים לשלם עליו 9 מיליון אירו ינואר כבר הסתיים וקבענו לדבר שוב בקיץ.
בינתיים עברנו את הסיבוב ה-3 בגביע מול קבוצה חצי מקצוענית ואת הסיבוב הרביעי צלחנו מול קבוצה מליג וואן, אבל בליגה המצב לא משהו. אנטואן רובר נפצע, בארני סטיוארט חוזר להרכב וזה לא לטובתנו. הקבוצה סופגת שתי תבוסות בית רצופות של 3-0, למנצ'סטר יונייטד ולסנדרלנד. בשל התבוסה לאויבת שלנו האוהדים דורשים שאתפטר, אבל הבעלים מבהיר לי שאין צורך להתרגש יותר מדי.
באורח פלא, חזרנו טובים מפגרת הנבחרות השנייה של העונה. 1-0 בלידס זה נחמד, אבל אז בא קונצרט של ממש. פירקנו בבית 4-0 את ליברפול בזכות צמד של פרישקין, שער של אסיין ושער של יונוס טוראן המגן השמאלי הטורקי מבעיטה מ-20 מטרים. השבוע הטוב נמשך עם ניצחון על דרבי קאונטי מהצ'מפיונשיפ בשמינית גמר הגביע, אבל אז בא הפסד מאכזב 2-1 לרדינג החלשה ואחריו הפסד של 2-0 מול טוטנהאם. למרות כושר לא טוב, ניוקאסל מנצחת ברבע גמר הגביע את ווסטהאם ואנחנו שוב נוסעים לוומבלי. בהמשך אותו שבוע וולבס מנצחת אותנו 2-1 ומזכירה לנו מה חשוב באמת.
עד המשחק מול צ'לסי בוומבלי הצלחנו לצבור מומנטום עם 2-0 ברייטון ו-3-3 מול מנצ'סטר סיטי, אבל הוא אבד עם הפסד של 1-0 לאסטון וילה. לקראת המשחק מול צ'לסי אני עושה מה שלרוב עושים מול האלופה שבדרך- בונקר. היא רוצה להתקרב לדאבל, אבל כבר לא יהיה לה. הבונקר של ניוקאסל שרד, לא נפרץ ועקץ פעמיים. זה נגמר 2-0 לנו ואנחנו בגמר הגביע מול ברנלי ממרכז הצ'מפיונשיפ שהפתיעה את ליברפול בחצי הגמר השני.
משחקי סיום העונה לא הלכו טוב במיוחד. במחזור ה-34 חטפנו 3-0 מאברטון ואז הגיעו שתי תוצאות תיקו, 1-1 נגד סאות'המפטון ו-0-0 מול ווסטהאם. שני המחזורים האחרונים של העונה הסתיימו ב-2-0. תחילה הפסד לקריסטל פאלאס ולבסוף ניצחון על ארסנל, שחזרה לליגת האלופות אחרי שנים רבות. עכשיו אפשר להתכונן לגמר הגביע.
כראוי למעמד, לבשתי את העניבה החגיגית שלי. ידעתי שבייל יזכיר לי את העניבה, אז הפעם הקדמתי אותו וצלצלתי אליו בערב שלפני המשחק לומר לו שאני זוכר את לענוב אותה. חששתי מהמשחק הזה, כי אנחנו פייבוריטים מובהקים. הפרשנים בטוחים שננצח, וכמובן שאי אפשר לאכזב את 40,000 האוהדים שלנו שבאו מהצפון. האווירה פשוט מדהימה עם 83,000 צופים.
ביקשתי מהשחקנים שלי לא להיות שאננים ולזכור שהפסד היום ייזכר לדיראון עולם. הפחד שלי מתעצם כאשר הסגלגלים כובשים בקרן בדקה ה-8. אני צורח ומתעצבן כי המסירות לא מצליחות. דקות ארוכות של עצבים עוברות עד שבדקה ה-23 אסיין בועט לקורה, הכדור ניתז לגבו של השוער בלאמי ונכנס. כמה לחץ שחררתי עם צרחה שנשמעה עד ניוקאסל. מכאן לא הייתה דרך חזרה: פרישקין מסיים מהלך מבריק של טוראן ורושם מהפך בדקה ה-31 ומשלים צמד מהנקודה הלבנה בתוספת הזמן של המחצית. המחצית השנייה הייתה משעממת עד שבדקה ה-84 הקפטן ג'יימס כובש וקובע את תוצאת הסיום 4-1.
שריקת הסיום מגיעה. אני מניף ידיים מאושר וכל השחקנים שלי קופצים עלי וכמעט שוברים לי את הגב. במהלך החגיגות עם הקהל שאחרי הנפת הגביע אני משיג את הנקמה שלי. אני חוטף את הגביע מידי הקפטן ורץ איתו ברחבי המגרש כמו ילד קטן שגנב שוקולד מהסופר. אין לי מילים לתאר את תחושת האושר העילאי והמתוק של זכיה בתואר הראשון שלי כמאמן בוגרים.
***
העונה השנייה מסתיימת במקום ה-10 עם 50 נקודות, פחות טוב מאשר בשנה שעברה. אבל מה אכפת לי? זכינו בגביע, בשנה הבאה אירופה. אסיין כרגיל מלך השערים, הפעם עם 15 כיבושי ליגה.
בפרק הבא – כיצד ניוקאסל תתמודד בליגה האירופית במקביל לליגה?
סיום עונה יפה. מה הלאה?
אחלה סיפור