מכבי חיפה – מכבי תל אביב – 11 נקודות לסיכום משחק המחזור

 מכבי תל אביב – מכבי חיפה – 11 נקודות לא אובייקטיביות לסיכום משחק המחזור

1. זו אמנם הנקודה הראשונה לטור הנוכחי, אבל ממש לא הפעם הראשונה שאנחנו לא חוסכים במילים על האיצטדיון בנתניה. בראש ובראשונה – הכלוב בו מוחזקים אוהדי הקבוצה היריבה, היעדרם של יציעים מאחורי השערים, פקקים בלתי נסבלים והעובדה שאחד הקהלים הגדולים והטובים בישראל צריך לסבול מאווירה מנומנמת (שלא לדבר על איך שהמשחק מצטלם) לשלוש שנים. יחד עם זאת, צריך להודות שלמרות האיצטדיון, הקהל של מכבי תל אביב נותן תצוגות מרשימות בהחלט, במעורבות של רובו המוחלט של הקהל. והחלק המרשים באמת מגיע דווקא ככל שהקבוצה מאבדת סיכוי לנצח או אפילו להשוות, אז עוצמות העידוד מהיציעים עולות באופן מרשים. איך אנחנו יודעים את זה?
2. כי אחד מאיתנו, ירוק בדם, בלב ובנשמה, נאלץ לשבת באחד היציעים הצהובים. למה? כי בישראל של 2016, אחרי שנדמה שכמות הספסרים ירדה בצורה משמעותית (אולי בגלל ירידה באטרקטיביות של מרבית המשחקים או הגידול בקיבולת האיצטדיונים), הפכו אוהדי הקבוצות לספסרים מקצועיים. על פי חוקת ההתאחדות לכדורגל, כאשר קבוצה מארחת את יריבתה, היא מחויבת להעביר לה כרטיסים בסדר גודל השווה לעשרה אחוזים מתכולת האיצטדיון. זה אומר שמכבי חיפה קיבלה למשחק אתמול 1,300 כרטיסים לאוהדיה, וכמתבקש – קיימה הגרלה בין כל מנוייה (כ-18 אלף במספר). אממה (זו הפעם הראשונה אי פעם שאחד מאיתנו כותב את המילה הזו) – נראה כאילו רבים מהאוהדים שזכו, ניגשו להגרלה בידיעה שאין להם כל כוונה להגיע למשחק ופשוט פתחו שוק שחור של כרטיסים, שמחירם האמיר ככל שנקפו הדקות והגיע עד לסכומים של 500-600 לכרטיס. טוב עשו כמה מעמודי האוהדים הירוקים בפייסבוק שפתחו במסע שיימינג נגד אותם אוהדים-ספסרים, אבל טוב הרבה יותר יעשו הקבוצות עצמן אם יילחמו בתופעה בכלים העומדים לרשותן. אגב כלים,
3. ההבדל בין שני המאמנים אתמול היה ביכולת שלהם לנצל את הכלים שלהם עד תום. עם כל הכבוד לניצחון הירוק, למכבי חיפה אין ולו שחקן אחד שמתקרב לרמתם של מדוניאנין, סקריונה (כן, למרות ההחמצות), קיוטרסון או טל בן חיים החלוץ. כדי לקבל פרופורציות – המקביל של טל בן חיים בירוק אתמול היה סאן מנחם – שחקן שלא נתן ולו הופעה טובה אחת במדים הירוקים, שהגיע כגיבוי לטאלב טוואטחה ואף פעם לא נספר כשחקן רוטציה לגיטימי. כל אלו לא הפריעו למנחם לתת אתמול את משחק חייו, במהלכו הוא היה מעורב בשני השערים, במניעה של התקפות צהובות מימין ובעיקר – לא הפסיק לרוץ לרגע (12 ק"מ סה"כ במשחק, יותר מכל שאר השחקנים). כמו בהצבה של ריאן בניצחון מול באר שבע (היה מעורב בסחיטת הפנדל והמון עבודה הגנתית) ומוגרבי מול הפועל תל אביב (היה מעורב בשער הניצחון וסחרר את ההגנה האדומה), מולנסטיין ממשיך להפתיע עם השחקן הכי מתאים למשחק נתון. מעבר לזה, המערך וההוראות שהעביר המאמן בנוגע למשחק אתמול הביאו לכך שלא היה שחקן שדה ירוק שהצבתו לא נועדה לבטל שחקן צהוב.

   

בכלל, נראה שמאז שריקת הסיום במשחק מול קרית שמונה, מולנסטיין שתה, אכל ונשם את מכבי תל אביב. לכל בעיה מצא פיתרון, ולהבדיל מה-0-0 המביך בשנה שעברה, הפעם מכבי חיפה נראתה קבוצה מאומנת בה יש תכלית למערך, להרכב ולפעולות של השחקנים שעלו בשמה לכר הדשא. אמנם עוד לא עבר אפילו סיבוב, אבל אפשר כבר להגיד בפה מלא (וזה ללא קשר לתוצאה הסופית אתמול) כי

4. מכבי חיפה היא קבוצה של מולנסטיין. לא שיש לנו מידע פנימי מאסיפות הקבוצה, לא שיש לו איזשהו מוניטין בקבוצות בהן היה מאמן מוביל, אבל מכבי חיפה היא קבוצה של מולנסטיין בעיקר בגלל שהיא כבר לא קבוצה של רוני לוי. קבוצה של רוני לוי אולי הייתה יוצאת אתמול עם שער נקי, אבל לא הייתה כובשת. בטח שלא שני שערים, ובטח שלא שערים כאלו: תוצאה של התקפה מסודרת, של תנועה חכמה ושל הנעת כדור מתוכננת ומתורגלת.

באופן כללי, מכבי חיפה עיצבה את עצמה בשנים האחרונות כקבוצה שמחזיקה את הכדור בהתקפה הרבה פחות מאשר יריבתה. הקבוצה דוחפת מהר לאגפים או לעומק כדי לנצל דלילות או איטיות של הגנת הקבוצה היריבה. לא השנה, לא אצל מולסטיין. כבר ברבע השעה הראשונה, בכל פעם שהקבוצה חטפה את הכדור במרכז המגרש, סאן מנחם דהר קדימה, ניצל את התמיכה ההתקפית של דסה והיה היעד מספר אחד למסירה עיוורת של קהת, לביא ו-ורמוט. כשקיבל את הכדור, ופה בדיוק ההבדל בין מכבי חיפה הנוכחית לקודמת, עצר, חיכה להצטרפות חבריו (במיוחד ורמוט ועטר, שיש לי תחושה ששברו את שיא הספרינטים האישי שלהם למשחק), ואז החלו לפתח התקפה מסודרת מהאגף, לאמצע, שוב לאגף, שוב לאמצע, עד שמוצאים את הפרצה. כך הגיע השער הראשון, עם ההצטרפות של מוסה, וגם הגיע השער השני, כשעטר בתפקידו של מנחם.

מה עוד משותף לשני השערים? נכון – המגנים. כמה שנים שמכבי חיפה, ובכלל, הכדורגל הישראלי, לא ראו מגנים שמעורבים במשחק ההתקפה ותורמים תרומה משמעותית. אלי דסה הוא אולי החריג הישראלי היחיד לעניין הזה, בדיוק להיפך מחברו באגף השני –

5. עומרי בן הרוש, שהוא פשוט שתי רמות מתחת לכל שאר הקבוצה. הרבה הצלחות היו לג'ורדי קרויף מאז הגיע למכבי תל אביב, עמדת המגן השמאלי, כך נדמה, היא כישלון שחוזר על עצמו. אם במרבית המשחקים עומרי בן הרוש מצליח להסתיר את עצמו באמצעות העברת הפוקוס לדינמו איתו הוא חולק את האגף, הרי הוא טב"ח2, אתמול, כשסקריונה החליף את בן חיים, התגלה הבלוף. בן הרוש לא תורם דבר להתקפה של הצהובים, לא מבחינת ריווח המשחק (אלא להיפך – הוא נוטה תמיד להגיע לאמצע), לא תומך בשותפו לאגף, לא רץ קדימה ולא מגבה את הבלמים. נראה כי הוא פשוט לוקה בהבנת המערך או אולי אפילו עקרונות המשחק, מה שלא ניתן להגיד על
6. האריס מדוניאנין, שתרומתו הנוכחית למכבי תל אביב הופכת אפילו את הקדנציה הקודמת שלו למשתלמת. גם אם נתקל בשתי קרציות שמיררו את חייו אתמול (ונתייחס לכך בהמשך), אין ספק שהבחור מבין כדורגל והוא הדבר הקרוב ביותר שניתן למצוא פה ל"מאמן על המגרש". משנה את מיקומו בהתאם להתפתחויות במשחק, מחלק את הכוחות בצורה נכונה בין הגנה להתקפה, מורה לשאר השחקנים לאן למסור ולאן לרוץ (אתמול נדמה היה שהשתמש בידיים יותר מאשר ברגליים), תמיד פנוי למסירה ובעיקר – מחלק כדורים נפלאים שמשחררים את השחקנים באגף, בדרך כלל. מה היה ההבדל? ההפתעה שהכין לו מולנסטיין, אנחנו מכנים אותה:
7. ה"הפתעה הכלל מערכית" של מולנסטיין. הבלמים הצהובים איטיים, זה לא סוד, מה שהביא את שוטה אברלדזה להציב אותם מתחילת העונה קרוב מאד לרחבת ה-16, ולהפעיל את מלכודת הנבדל רק באזור הזה (תבדקו את הנבדלים שנשרקים לטובת הצהובים ותראו בעצמם). מה עשה מולנסטיין? לחץ על כל מי שמקבל את הכדור מאותם בלמים, לחץ שהופעל על ידי ורמוט, עטר מנחם וקהת. הדבר גרם לטב"ח1 ולטיבי לצאת קדימה שוב ושוב, אה לה סרחיו ראמוס (או אם תרצו – שמעון גרשון), בניסיון נואש למצוא את מדוניאנין שתמיד ברח לצדדים או לאחור, מה שצמצם לו משמעותית את אפשרויות המסירה ומעבר לזה – הפך אותו קורבן למשולש קהת-ואצק-קאגלמכר בצד אחד, מנחם-לביא-מוסא בצד השני או עטר-ורמוט כשהלך לאחור. ואצק ולביא, מצוידים היטב באגרסיות שצברו במהלך החג, מיררו את חייו ועצרו את אספקת הכדורים לשטחים הריקים האהובים על טב"ח 2. אם תשאלו אותנו, זה לא שטב"ח 2 היה חלש, כמו שקיבל את הכדורים במקומות שהוא לא אוהב או לא יודע לנצל את הזריזות שלו, מה שחייב את מכבי תל אביב לנסות ולהיכנס בכדורגל קצרים מהאמצע, ואם יש מישהו שיודע לנצל משחק כזה הרי שהוא
8. נוסא איגבור, שמדי שבוע מצליח להוכיח שהתנועה שלו ללא כדור היא לא פחות ממבריקה, ויכולה להתחרות רק ביכולת ההחמצה המזעזעת שלו. ביום שהשחקן הזה יצליח להתרכז מול השער, הוא יכול לסיים עונה עם יותר מ-20 שערים וכנראה למצוא את עצמו רחוק רחוק מארץ הקודש, אולי אפילו בארץ השמש העולה. אגב עולה
9. למה בניון עלה בהרכב? השאלה הזו, אנו מניחים, נשאלה בשני היציעים אתמול. אולי שוטה ממש רצה לשמוע את השיר החדש? אולי מישהו סיפר לו שבניון מוציא מעצמו הרבה יותר כשהוא אויב הציבור? מבחינת יכולת, אין ספק שהיה דווקא מהטובים על המגרש, אבל הכללתו בהרכב יצרה אפקט דומינו שהפכה ההתקפה המפחידה בליגה לאימפוטנטית. כל כך הרבה מאמצים הושקעו כדי לשנות שיטה, עכשיו שהקשר הכי חלוץ בכדורגל הישראלי כבר לסין, ולגרום למכבי תל אביב לנצל את היכולת של סקריונה ומדוניאנין להכניס כדורים לרחבה. אממה (וזו כבר פעם שנייה), ששלושה חלוצים בכירים בכדורגל הישראלי יושבים בספסל/יציע, בעוד שהכדורים שורקים על הקו, משוועים, מתחננים, זועקים לרגל מסיימת. והכל בשביל מה? בשביל הפיקנטריה של יוסי בניון נגד מכבי חיפה?
10. אם כבר יוסי בניון נגד מכבי חיפה, לא נוכל להתעלם מכל השיח שצבר הסיפור הזה בשבוע שעבר, בעיקר באמצעי התקשורת שהחלו להגן על בניון בחירוף נפש מול הקהל האכזר, בסיקור שפשוט גרם לנו להבין שגם אם עיתונות הספורט בנויה מעיתונאים מצוינים (וברובה, היא לא), רבים מאד פשוט לא מסוגלים להבין את נפשו של אוהד. אין שום טעם להיכנס לכל ה"לכאורה" שמוסיף כל אוהד שיוצא כנגד בניון, אבל חשוב לנו להגיד –

יוסי בניון לקח אותנו כאוהדים צעירים וגרם לנו להתאהב במשחק, בסיפורים שבו, ביכולת של ילד צנום לקחת קבוצה לאליפות אחרי 7 שנים ומשם לכבוש את אירופה, באושר שמציף אותך עם שער בדקה ה-92 נגד צפרירים חולון שהשוו נגדך ל-2-2. יוסי בניון סגר לנו מעגל כשהחליט לחזור אלינו, ללבוש שוב את ה-15 הירוק הזה ולגרום לנו להתרגש גם כשהוא פחות מהיר, פחות חד, אבל מבריק כמו תמיד וחוגג שערים בתשוקה שרק התגברה עם השנים. אותו יוסי בניון שבר לנו את הלב כשלא חיכה דקה, ועוד לפני שהניף את הגביע, שהיה יכול להיות סיום כל כך מתוק לסיפור כל כך מסובך, פשוט הסביר למה 29,900 אוהדים, כפי שאמר אתמול, שתמכו, חיזקו ועודדו אותו, פשוט לא מספיק חשובים כדי שייתן להם ליהנות מהרגע, שיחכה להנפה לפני שמפוצץ להם את הבלון והופך עליהם את עולמם בהחלטה לעזוב בשידור חי ובסוף לעבור ליריבה הכי גדולה (כן, גם גברים בגיל העמידה לא מסוגלים להשתחרר מתחושת היריבות, זה חלק מהכיף בספורט). כי לא משנה בן כמה אתה ומה עברת, כשתלבש את החולצה האהובה עליך, אתה חוזר לזיכרונות הללו, לריגושים הללו, וגם אם אליל ילדותך כמעט בגילך, הוא יכול לרסק לך את הלב לרסיסים. דקות ארוכות לקח לנו אתמול להבין שהוא לא אצלנו, הוא אצלם, והכל הפוך פתאום, גם המספר, גם הבננה המפורסמת שלא מחפשת את קלשנקו או חלוץ ירוק אחר, אלא את איגבור (ששוב בועט ליציע). אגב יציע…

11. הצעה למנהלת/להתאחדות לכדורגל/לקבוצות ליגת העל – אחד מאיתנו ישב אתמול ביציע הצהוב, וגילה שלאוהדים של מכבי תל אביב אין קרניים ושהם אפילו דוברים את אותה השפה. לכלכנו יחד על שחקנים בשתי הקבוצות, צעקנו יואוווו! שהקבוצה שלהם החמיצה וששלנו ניצחה, ואז שוב לכלכנו על אותם שחקנים והייתה לנו אחלה חוויה.

רוצים לקדם פה תרבות כדורגל? רוצים ליצור גשר בין מחנות האוהדים? רוצים למנוע את קטטות האוהדים הבלתי פוסקות לפני כל משחק עם טיפה פיקנטריה? יציעים משותפים, אחלה חוויה שבעולם, מבטיחים לכם.