*הפוסט נכתב בלילה אחרי הביזיון נגד בית"ר*
אתמול זה היה הסוף.
הכדור לא הגיע לעומר אצילי בצורה חלקה, אבל היה ברור לכל אחד מ-30,000 האנשים שהיו באצטדיון שזה ייכנס.
למה?
כי זו מכבי חיפה מודל השנה החמישית לספירת העונות שנגמרות עוד לפני שתלינו קישוטים בסוכה.
מול מכבי חיפה הזו, אפילו לא צריך לשלם או לצאת מהחלון, פשוט לבוא אליה הביתה, להיכנס ולחגוג. רצוי ב-10 הדקות האחרונות, אגב.
הסוף התחיל מבחינתי במאורעות ספטמבר 13.
מאז אותו ערב ארור, בו איבדנו את ההרתעה באופן סופי אחרי תשע שנות חגיגות וריקוד על הדם על חוגגי השערים המצמקים, הפסדנו להם עוד שלוש פעמים בבית, הפסדנו דרבי ביתי אחד עוד יותר ארור ופעמיים לאותה בית"ר ירושלים, וההפסד הערב היה מבחינתי לפחות המסמר האחרון בארון הקבורה של מכבי.
10 הדקות הארורות האלו, כבר בפעם השלישית העונה. סימפטום בני יהודה מגיע לאצטדיון הכי יפה בארץ.
זו הייתה תצוגה של הפקרות ואולי גם חוסר יכולת ואפילו קבלת החלטה קריטית גרועה של רוני לוי (נגד מכבי ת"א זה היה ידין שיצא, הפעם ההחלטה להוציא את דרינצ'יץ' הייתה זו שהכשירה את הקרקע לצעירי לתת כדור בכזו חופשיות).
ביולי בית"ר כבר הייתה מפורקת לגמרי, אבל כאילו לא התחלפה לה עונת שנה, ובתחילת נובמבר גם הם, אותם אלו שמביאים למשחקי ליגה רגילים מספרים שמביישים אפילו את אימון הפתיחה בכפר גלים, הם באים וחוגגים מאחורי השער באבי רן. כל הליגה כבר חוגגת מאחורי השער בבית המקדש, שכבר הפך מזמן לכלוב זהב.
אפילו כבר לא צריך לשחק כדורגל משובח בשביל לנצח את מכבי חיפה, מול אותו המועדון ששמו הפך משם נרדף למצליחנות לשם נרדף לכישלון קולוסאלי.
מתי לאחרונה (אם בכלל) גמרתם את הקול כבר בשריקת הפתיחה?
אתמול שוב ניסינו.
ניסינו שוב לשקר לעצמנו.
גרסה חדשה לשיר אהוב מתקופות טובות יותר, להגיד שהיציע איים לקרוס זה יהיה אנדרסטייטמנט, ואני מוכן להישבע ששני ילדים כמעט עפו לכביש החוף מהטירוף.
אבל המשחק מתחיל, הדקות עוברות והשקר מתפוגג כמו האבוקות (ועל זה מגיע שאפו עצום לאוהדי בית"ר מבחינתי) אל תוך עוד תצוגת נרפות ועליבות.
אנחנו מנסים לשקר לעצמנו כי גם כך משקרים לנו כבר כמה שנים, עם עשרות שחקנים שמועמדותם נפלה בגלל הפערים הכספיים המחליאים האלה, וגם כך כל שם ברשימת הזהב הזו נבחר ע"פ קריטריונים שמתאימים לניינטיז במקרה הטוב, ע"י מערכת סקאוטינג (יש בכלל? אפשר לקרוא לה בשם הזה?) ברמה של פרו אבולושן 2010.
ומי שכן הגיע? תמצית הכישלון.
שקר כלשהו, בן עוד מעט 30, העונה הטובה האחרונה שלו הייתה כשהעות'מאנים (לא עלי, למרות שכיום גם הוא נראה כמו רכש פנטסטי) שלטו בארץ, הגיע כמובן בהעברה חופשית, ברירת מחדל כי 70 השחקנים בתפקידו נפלו על הפערים וכך הוא גם נראה על המגרש. כך הם נראים על המגרש.
הם עומדים שם, כן, אשכרה ע-ו-מ-ד-י-ם, אותם ברירות מחדל, עלובי החיים, שחקנים עם עאלק פוטנציאל ('לעלות עם הנוער', גם כן. כאילו אין מספיק אמרות פופוליסטיות במדינת ישראל) כדורגלנים שהפכו לשחקני עבר בגיל המופלג 25, הם היום אלו שלובשים את הירוק לבן המפואר, הגיעו למועדון הכי גדול בישראל בתקופה שהייתה אמורה להיות תקופה הצמיחה הכי גדולה בהיסטוריה שלו, הם אותה חבורת זבל, זו שמאיימת להוציא עוד גרסה לסרט 'עלובי החיים', (אבל היי, אולי אפשר לייצר עם זה פוסטר שיימכר באתר החדש!) אותם נציבי עולב וחסרי יכולת שמפסידים כל משחק שקובע משהו, כל משחק שחשוב לנו ויוקרתי עבור המועדון, הם שוברים כל שיא שלילי אפשרי, עושים שכונה, זורקים זין ולא מתביישים לדבר נגד הקהל, בגלל 5 דק' שקט אחרי 4.5 שנות סבל.
אי אפשר להימנע מלהאשים את היושב בראש, אבל למרות ההתנשאות מצד ההנהלה כולה כלפי הקהל (ה"לא שולחים ידם אל הכיס" היה מרתיח), הניהול התבוסתני, הזחוח והלא תואם את השנה בה אנחנו נמצאים – צריך כישרון באמת מיוחד כדי להוליך את מכבי חיפה למקום בו היא נמצאת, ובואו נודה על האמת – לא יענקל'ה לא עלה בלי קשר אחורי נגד בני יהודה, לא יענקלה הוא זה נשאר למעלה אחרי איבוד כדור, לא יענקלה הוא אותו חסר מחויבות או סתם עוד שחקן מסכן וחסר יכולת שנקלע למכבי, אותו אחד שרואה פאקינג כדורגלנים שלושת רבעי אנונימיים מפרפרים אותו מול 30,000 אנשים שמשקרים לעצמם כדי שיהיה במה להיאחז, אולי הפעם זה כן יקרה.
אבל לא, אתמול זה היה הסוף.
