מה גורם לאדם שפוי בדעתו לצאת מהבית ביום שישי בצהריים, בחום מזעזע, לנסוע עשרות קילומטרים ולשלם כסף כדי לראות משחק בליגה א'? כאוהד מכבי ת"א שרגיל לליגת העל ולמשחקים באירופה השאלה הזאת תמיד מסקרנת אותי. באיזשהו מקום אני מעריך הרבה יותר את האוהדים של הקבוצות הקטנות, במיוחד אלה בליגות הנמוכות. אלה שבאמת הולכים עם התשוקה שלהם ולא בוחרים באופציה הקלה. אלה שהולכים אחרי הקבוצה גם למקומות נידחים ומוכנים לסבול אצטדיונים איומים, כדורגל רע ושעות לא נוחות.
כבר תקופה ארוכה אני שומע שאני חייב לבוא ולראות את התופעה הזאת שנקראת בית"ר נורדיה. אותה ואת הקהל שלה. אבל אני, מה לעשות, לא מזוכיסט עד כדי כך. לא אסע רחוק ביום שישי בשביל קבוצה שאני לא אוהד. אז חיכיתי בסבלנות והנה הזדמן לי משחק קל"ב, באצטדיון וינטר. ניצלתי את ההזדמנות ובאתי לראות במו עיניי.
הקדמה קצרה למי שבמקרה לא מכיר: בית"ר נורדיה הוקמה ב-2014 ע"י קבוצת אוהדי בית"ר י-ם שנמאס להם מהגזענות ומהאלימות ביציע. היוזמה החלה כשנה קודם לכן לאחר פרשת השחקנים הצ'צ'נים בבית"ר והתגובה הקשה של האוהדים, בעיקר מארגון לה-פמיליה, ובמהומות שהגיעו לשיא בשריפת המועדון. המטרה של המקימים היתה פשוטה: להקים קבוצה שתהווה אלטרנטיבה שפויה לבית"ר, ללא אלימות, ללא קללות ובכלל עם אווירת ספורט שונה ממה שאנו מכירים בארץ. הקבוצה היא קבוצת אוהדים, כמו הפועל קטמון ומכבי קביליו, מה שאומר שהאוהדים הם גם בעלי מניות בקבוצה. כשהוקמה, היו לה 30 בעלי מניות. כיום יש לה כ-330 בעלי מניות. גידול של פי 11 בתוך שלוש שנים בלבד.
בעונה שעברה עלתה הקבוצה מליגה ב' ל-א'. במשחק פתיחת העונה עשתה 0:0 מאכזב מול הפועל אזור ובמחזור השני הגיעה לוינטר למפגש מול הכח עמידר ר"ג שנחשבת לאחת הפייבוריטיות לעלות השנה ללאומית. על הכדורגל אין הרבה מה להרחיב. עיקר העניין פה הוא מה שמתרחש ביציע. כ-150 איש (במשחק חוץ. בליגה א'. זה הרבה), רובם מכירים איש את רעהו. זוגות צעירים עם ילדים ואף תינוקות, סטודנטים, משפחות ופנסיונרים. גברים ונשים. מגוון מרענן של חומר אנושי. בין היתר נצפה האוהד השרוף שאנן סטריט מלהקת "הדג נחש". והאווירה? וואו. באמת אחר לגמרי. פשוט נקי. המון שירים, כולם בעד הקבוצה ולא נגד אף-אחד. אין אלימות, גם לא מילולית. אחד האוהדים שכעס על החלטה של השופט צעק לעברו "יא בטטה" וזו היתה הקללה הכי קשה ששמעתי שם.
ביציע שמחתי לפגוש חבר מימי הצבא שלא פגשתי שנים רבות. ישבנו יחד והוא סיפר לי על מגוון חוויות הזויות ומשעשעות כאחד מליגות ב' ו-ג'. מהסיפורים האלה שאתה בטוח שממציאים בשביל הצחוקים, אבל הם אמיתיים לגמרי. על שחקן יריב שרדף אחרי השופט שהוציא לו צהוב עד שהמשחק פוצץ, על האולטראס של קבוצת האוהדים החדשה של עירוני אשדוד שזרקו חפצים על אוהדי נורדיה וגם שרפו להם את הדגל, על מגרשים עם גבעות במקום יציע שאי-אפשר היה לשבת עליהן בחורף כי הכל היה בוץ. אני שומע ולא מאמין. לפני קצת פחות משנה ישבתי בפעם הראשונה בחיי באצטדיון קאמפ-נואו במשחק של ברצלונה ועכשיו אני יושב פה בוינטר, צופה במשחק בליגה א' ושומע את הסיפורים האלה.
המשחק עצמו לא היה מי יודע מה. הכח הפייבוריטית לא הרשימה ודווקא נורדיה העולה החדשה שהשאיפות שלה, לפחות לעונה הקרובה, הרבה יותר צנועות, היתה טובה יותר וגם ניצחה 0:1 משער של אביתר ברוכיאן. כן, האח של והאחיין של.
כבר צפיתי בעבר במשחקים בליגה הלאומית וגם בליגה א', אבל החוויה פה באמת היתה אחרת. קשה להסביר למי שלא היה במשחק של הקבוצה הזו עד כמה זה באמת מרגיש שונה מתרבות הספורט הממוצעת בישראל. כמו שכתבתי בפסקה הראשונה, צריך להיות קצת משוגע לכדורגל כדי לבוא למשחקים האלה, אז זה גם לא מפתיע שאלה שבאים מספקים אוירה מיוחדת. בסיום המשחק באו כל שחקני הקבוצה לכיוון היציע ובמשך כעשר דקות רקדו לקצב השירה של האוהדים שחגגו את הניצחון הראשון שלהם בליגה א'. לקבוצה יש חיבור עם הקהל וזה פשוט כיף לראות איך כדורגל יכול להיות כיפי וחיובי, בלי כל הלכלוכים שיש ברוב המקומות.
בשורה התחתונה, אני ממליץ בחום לכל מי שאוהב כדורגל ישראלי לבוא לראות משחק של הקבוצה הזו. תודו לי אחר-כך.
