ליגת האלופות הוא טורניר המועדונים בעל כמות ההפתעות הגדולה ביותר באירופה. הסיבה לכך נעוצה בשיטת הנוקאאוט המתפרסת על שלושה חודשים, החל משלב 16 האחרונות ועד למפגש ניטרלי בשלב הגמר.
ליגת האלופות הפכה למעניינת וגורלית יותר בשנים האחרונות בעיקר בגלל התעצמות הפערים בין האלופות של הליגות הבכירות לבין שאר קבוצות הליגה. פרט ללה ליגה הספרדית, בכל ליגה אחרת יש רק מועמדת אחת לזכות בליגת האלופות, ולכן כל כישלון של מועדון בסדר גודל כזה בזירה האירופית מקטין את מעמד המועדון ואת הכדורגל המקומי בעשרות מונים.
את מירב האש חוטפים, איך לא, המאמנים, אותם אנשים שהקריירה שלהם מתנהלת במאניה דיפרסיה וכל הדחה מוקדמת באירופה עלולה לסכן כמעט לגמרי את מעמדם ביבשת. במידה ומאמן בכיר הודח בשלב מוקדם, מתנהלות תיאוריות שלמות שנועדו לגמד את יכולותיו. חלק מהביקורות מוצדקות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה ששתי העולות לגמר העונה לא זכו באליפות המקומית. הנתון הזה נותן הסבר לשתי התופעות המעניינות במפעל:
1) הראשונה היא מראה כמה המפעל הזה בלתי צפוי.
2) כיום אין מאמן הוליסטי שיכול לשלוט בזירה האירופית והמקומית בו זמנית כל עוד הפורמט הנוכחי יישמר.
לאורך ההיסטוריה של הכדורגל האירופי מאמנים התקשו לזכות בתואר מספר רב של פעמים ובטבלת הזכיות ניתן להיווכח שיש רק שני מאמנים שזכו יותר מפעמיים בליגת האלופות. הראשון הוא בוב פייזלי שהעביר את כל קריירת האימון והמשחק שלו בליברפול, והשני הוא קרלו אנצ'לוטי, היחיד שזכה שלוש פעמים במפעל עם שני מועדונים שונים והיחיד שזכה שלוש פעמים במתכונתו הנוכחית.
במידה וזידאן יזכה בגביע שלישי הוא יעשה היסטוריה ויהפוך למאמן הראשון שזכה שלוש פעמים רצוף בליגת האלופות וזה יקרה תוך שנתיים וחצי של אימון בלבד. גם אם זידאן לא יצליח להביא גביע שלישי למדריד, הוא המאמן הראשון מאז אריגו סאקי ששומר על גביע האלופות שנתיים רצוף והראשון שעושה זאת במתכונת החדשה.
למרות הישגים אלו, זידאן המאמן לא נחשב כקונצנזוס והוא לא מקבל קרדיט גבוה במיוחד על הישגיו בהשוואה למאמנים אירופיים אחרים. הסיבה לכך היא תדמיתית בלבד. כיום הציפיות ממאמן גדול הן לא רק להצליח, אלא גם להראות שהוא הסיבה להצלחה. הרבה יותר נוח להסביר על הצלחה של מאמנים בדמותם של גווארדיולה, מוריניו וקונטה, שעובדים על פי אותם מתודות אימון לאורך שנים ומיד מזהים את טביעת העין שלהם בקבוצה. אצל זידאן הכל נראה כל כך פשוט, אפילו פשוט מידי.
ואולי בכלל הקרדיט לא מגיע לזידאן, כי השחקנים הטובים בעולם משחקים שם? אולי הוא פשוט בר מזל שהגיע למועדון בתקופה כה משגשגת? הצלחה של מאמנים כמו זידאן יכולה לעלות תהיות מסוימות כמו מיהו למעשה מאמן טוב וכמה מאמן בכלל משפיע על המועדון. כדי לענות על הסוגיה הזאת, צריך להבין מה מאפיין מאמנים מצליחים בליגת האלופות ומדוע הם כה מתקשים לשחזר את ההצלחה באירופה כפי שחלקם עושים בליגות המקומיות בקלות יחסית.
קריירה של מאמן קצרה יותר משל שחקן
שלושה מאמנים בלבד זכו בשני תארים בהפרש של למעלה מ-10 שנים ביניהם בליגת האלופות: ארנסט האפל (1970, 1983), יופ היינקס (1998, 2013) ואנצ'לוטי (2003, 2007, 2014).
ישנה קונספציה בהקשר למאמנים שהם רק משתבחים עם השנים. הסיבה לכך היא שהתכונות החשובות למאמן הן צבירת ניסיון וידע על המשחק, אך מדובר בתפיסה מוטעית ויש סיבות רבות לכך:
1. המשחק משתנה, המאמן לא – כל מאמן מיישם לעצמו פילוסופית משחק ייחודית, וברב המקרים היא נבנתה בהשראתם של שני מנטורים לפחות, שהשפיעו עליו במהלך חייו. כאשר מאמן חדש מצליח בצורה יוצאת דופן, מיד נבדקות שיטות האימון שלו לעומק ולאורך השנים והוא מהווה פרק חשוב באבולוציית המשחק. אך עם הזמן הבשורה שאותו מאמן הביא למשחק, הופכת לדבר מובן מאליו שכל מאמן מודרני מיישם והיתרון היחסי שהיה לו מתבטל.
דוגמא רלוונטית למאמן כזה הוא ארסן ונגר שגרם למועדוני פריימרליג לשנות את הרגלי התזונה של שחקניהם ושינה את התפיסה בנוגע למערכי הסקאוטינג בליגה כאשר הוא החתים שחקנים זולים (יחסית) ואיכותיים מליגות אחרות מחוץ לאנגליה. במהלך אותם שנים ונגר חווה הצלחה כבירה והוא היה על דרך המלך, אך כאשר המשחק השתכלל והשתנה גם ההצלחה פחתה, ובכל זאת הוא לא שינה מעולם את שיטת המשחק שלו. גווארדיולה אמר בעבר שהוא לעולם לא יסטה אף ולא בסנטימטר אחד בשיטת המשחק שלו, וברגע שיבין שזה לא יעבוד הוא יעזוב. לאורך ההיסטוריה משפט זה מאפיין כמעט כל מאמן ביבשת.
2. הדרישות ממאמנים גבוהות מדי – כיום בכל הרמות יש לחץ עצום להישגיות מיידית ממאמנים ועיקר הביקורת מופנת כלפיהם. מאמן כיום לא יודע מה יהיה איתו בעוד שנה ואפילו לא בעוד חודש. בנוסף לכך, מאמן עובד ללא הפסקה, ויכול לעבור ערים ומדינות מספר פעמים בשנה.
בשונה משחקן, מאמנים הם אנשים לא צעירים שברב המקרים מנהלים חיי משפחה. בעונה שעברה דווח שז'וזה מוריניו עבר לגור לבד במלון במנצ'סטר בזמן שמשפחתו שוהה בלונדון, וכמו מוריניו גם אנטוניו קונטה העביר את אותה עונה ללא משפחתו.
כמו שיש לחץ מצד המועדון, יש גם לחץ בתא המשפחתי ומאמן לא יכול לשאת כל כך הרבה על עצמו לאורך שנים וגם להמשיך להביא הצלחות למועדונים שונים.
3. שחקנים לא יכולים להראות מחויבות למאמן למשך זמן רב – משבר העונה השלישית הפך למושג מוכר בכדורגל האירופי. המשבר הוא למעשה בין שחקני הסגל לבין מאמן הקבוצה, והסיבה העיקרית לכך היא שלשחקנים כיום קשה מאוד לעמוד בדרישות של המאמן לאורך זמן ובנוסף נוצר קרע בין חלק מהשחקנים אל המאמן מכיוון שהם מבינים שכל עוד אותו מאמן יישאר במועדון, הסיכוי שלהם לקבל דקות משחק משמעותיות הוא לא גדול.
אמרתם משבר עונה שלישית? אמרתם מוריניו. אותו מוריניו שהצליח לעשות שינוי משמעותי בצ'לסי (בשתי קדנציות) ובריאל מדריד בשנתיים הראשונות בתפקיד ובשנה השלישית ירדה באופן משמעותי מחויבות השחקנים. בעונתו האחרונה בצ'לסי זה היה נראה כבר כמו מרד של ממש נגד הפורטוגלי שפוטר באמצע העונה. כמות הדרישות והביקורת הפומבית כלפי השחקנים הן משהו שאי אפשר לספוג לאורך זמן ודבר זה בולט בתוצאות קבוצותיו של מוריניו בעונתו השלישית במועדון.
דוגמה נוספת למאמן בעל סגנון כזה הוא אחד המאמנים החשובים בתולדות הכדורגל האירופי, המאמן הארגנטינאי הליניו הררה שאימן את אינטר, ברצלונה ורומא בשנות ה-60 וה-70. הררה השפיע רבות על הכדורגל האירופי – הוא אחד מהמאמנים הראשונים שאסר על שחקניו לשתות משקאות אלכוהוליים ועישון סיגריות, אך עיקר ההשפעה שלו היה בפן הפסיכולוגי. אחת משיטות העבודה המפורסמות שלו נקראה ריטירו (ritiro), ובה שחקני הקבוצה התאמנו שלוש פעמים ביום במתחם האימונים ובשאר הזמן כל הסגל והצוות המקצועי נמצאו ביחד במלון. המטרה הייתה לשמור על ריכוז מרבי לקראת משחקים. בנוסף הוא היה מקפיד על תזונת השחקנים, משטר אימונים רצחני ושעות שינה רבות לו ולשחקניו. השנים המוצלחות ביותר של הררה כמאמן היו באינטר: 3 אליפויות איטליה ושתי זכיות רצופות בגביע האלופות.
בנוסף, הררה היה אחד משני מאמנים (ביחד עם נראו רוקו ממילאן) שהכניסו את מערך הקטנאצ'ו לכדורגל האיטלקי (מערך בו נכלל הבלם החופשי, Libero), וזנחו את מערך ה-3-2-5 שהיה נפוץ באותם ימים. למרות כל הסופרלטיבים, הררה היה ידוע כאיש קשה, אפילו לא אנושי וההצלחה שלו לא החזיקה יותר מידי זמן. השחקנים שלו היו מותשים מהשיטות שלו ולאחר הקדנציה באינטר הוא עבר תקופה מזעזעת ברומא כאשר כמעט הוריד אותם ליגה ומאז לא הצליח לשחזר את הישגיו.
בין הררה למוריניו יש המון קווי דמיון. שניהם הביאו את גביע האלופות לאינטר, אבל גם יחסי האנוש, הדרישות הבלתי פוסקות משחקני הסגל והצורך להיות במרכז ההצלחה יכול ללמד לא מעט על מאמנים מהסוג הזה. מאמנים כאלו יצליחו רק במקרים מסוימים, כאשר הסגל מספיק איכותי וממושמע, וגם אז נקודת השבירה תגיע והמאמן יאבד באופן אבסולוטי את השליטה בקבוצה.
הערה: בלא מעט דיונים על מאמנים מוזכר שמו של סר אלכס פרגוסון, המאמן שהצליח לעבוד באחד המועדונים הגדולים בעולם במשך 27 עונות בהצלחה רבה ואף פרש כאלוף אנגליה. אין ספק שפרגוסון הוא מאמן שונה ומיוחד בכדורגל האירופי ויהיה קשה להסביר איך מאמן כה ותיק לא איבד מנכסיו עד יומו האחרון.
הטענה היחידה שיכולה להסביר זאת היא שיטת העבודה שלו ביונייטד, כאשר הוא היה משקיף על אימוני הקבוצה ועבד עם כמות גבוהה של מאמנים כמו מנהל עבודה. לכן יהיה קשה להשוות אותו למאמנים מהדור החדש שאחראים פחות על ההתנהלות ברמת המאקרו, ויותר אחראים על האימונים באופן הפשוט ביותר. כיום, כשהצוות המקצועי גדול יותר מבעבר, כך תפקיד המנג'ר, בעל הסמכויות הגבוהות כמו של פרגוסון או ונגר ככל הנראה כבר לא ישוב.
משחק של שחקנים ולא של מאמנים
"אני לא הולך למאפייה בגלל האופה, אלה בגלל הלחם". את המשפט הזה אמר סאקי, שזכה בשני גביעי אלופות עם מילאן והוביל את איטליה לגמר המונדיאל.
הציטוט של סאקי יכול להסביר על הצד הטוב ביותר שעם כל הכבוד למאמנים, הכדורגל שייך לשחקנים.
גם בטבלת הזכיות ניתן להיווכח שכדורגלנים זוכים בתואר יותר פעמים מאמנים. לאורך ההיסטוריה היו שלושה מועדונים שהצליחו לשמור על גביע האלופות למעלה
משנתיים ברציפות: ריאל מדריד (1956-1960), אייאקס אמסטרדם (1973-1971), ובאיירן מינכן (1976-1974) ולמרות ההצלחה האירופית הרציפה המאמן הוחלף לפחות פעם אחת בשלוש קבוצות אלו.
יש לציין שלאורך השנים החשיבות של המאמן רק הולכת וגדלה, בעבר לא הייתה בכלל התייחסות והכרה לעבודתו של המאמן. ריאל מדריד של שנות ה-50 מוכרת כקבוצה של אלפרדו די סטפנו, ובנפיקה הגדולה של שנות ה-60 ידועה כקבוצה של אאוזביו.
המאמן הראשון שלקח לעצמו את הקרדיט על עבודתו ושינה את התפיסה בנוגע למאמנם הוא הררה, בזכות העבודה היומיומית שלו שגרמה לשדרוג הקבוצה בכל ההיבטים המקצועיים המנטליים. אירוע מכונן נוסף בהיסטוריית ההכרה במאמנים התרחש בשנת 2004, לאחר שמאמן פורטוגלי צעיר סחף את אירופה בזכייה הסנסציונית בליגת האלופות עם פורטו הצנועה. במאמן, מוריניו, אין שום דבר צנוע, את הכינוי The Special One הוא העניק לעצמו.
מוריניו גרם שינוי תדמיתי חסר תקדים בקשר לחשיבות המאמן. השינוי היה גדול עד כי כך שהיום, שמו של המאמן מוזכר לאחר כל פעולה על המגרש, טובה או רעה.
לפעמים נוטים לשכוח שיש גבול לכמות ההשפעה של למאמנים במשחק השוטף. על פי לא מעט מחקרים, השפעה של מאמן על מועדון היא בין 20-10 אחוזים. ציטוט מפורסם של גווארדיולה מסביר זאת היטב: רציתי להפוך את מסי לאחד השחקנים הטובים בעולם. הוא הפך אותי לאחד המאמנים הטובים בעולם.
אין לערער על חשיבותו של המאמן, אך חשוב לזכור שתפקידו העיקרי הוא לעשות את השחקנים סביבו טובים יותר ולא להיפך.
המורשת חשובה יותר מכמות התארים
אחת הסיבות שמאמנים מושכים את השיח דווקא אליהם הוא מכיוון שלהם יש את ההשפעה הגבוהה ביותר על האבולוציה של המשחק. מאמנים רבים כיום נחשבים למהפכנים גדולים של המשחק בזכות רעיוניות רדיקלים שגם הובילו להצלחה בלתי רגילה. הכדורגל עבר אינספור תהפוכות טקטיות מאז הוא נוסד ויהיה בלתי אפשרי להתייחס לכל שינוי שעבר המשחק. אם נכנסים לפן הטקטי אפשר יהיה לציין שלושה מאמנים מרכזיים שהובילו לשינויים מרחיקי לכת שממשיכים להשפיע עד היום:
הראשון הוא רינוס מיכלס, אבי הטוטאל פוטבול. המאמן ההולנדי הוביל את אייאקס לזכייה ראשונה בתולדותיה בליגת האלופות בשנת 1971, לסגנות המפורסמת ביותר בתולדות גביע העולם של הולנד בשנת 1974, ולזכייה ביורו עם נבחרת הולנד בשנת 1988.
ההישג המרשים ביותר של מיכלס הוא הנחלת השיטה על גדול שחקני אירופה בכל הזמנים, יוהאן קרויף, שלקח ממנה הרבה כשחקן וכמאמן מצליח מאוחר יותר. מאז ועד היום שיטת הטוטאל פוטבול מזוהה עם הכדורגל ההולנדי, ובנוסף לכך השיטה רק השתדרגה בימיו של קרויף כמאמן והגיעה לתצורה הסופית שלה כאשר
גווארדיולה קיבל את המושכות בברצלונה ושיכלל אותה לכדי ה-Tiki Taka.
מיכלס הוא אחד המאמנים החשובים בכל הזמנים ולא בכדי הוא זכה במאמן המאה העשרים של FIFA בשנת 1999.
השני הוא סאקי, אותו מאמן שהכחיד באופן רשמי את שיטת הקטנאצ'ו של הררה שהייתה מזוהה עם הכדורגל האיטלקי. סאקי האמין בשמירה איזורית בקו הגנה גבוה ובמשחק לחץ. אחת משיטות האימון המפורסמות של סאקי נקראת Shadow Play, במהלך אימון זה שחקני הקבוצה שיחקו עם כדור דמיוני כדי להתאים את התנועות שלהם לאלו של היריבה הבאה שלהם. סגנון המשחק של סאקי גרם לשינוי טקטי בכל איטליה והשפיע על לא מעט מאמנים באותה תקופה. כיום ממשיך דרכו המרכזי של סאקי הוא מאמן ליברפול יורגן קלופ, שמשחק בשיטת Gegenpressing, עם לחץ גבוה של שחקני ההתקפה במשחק עומד ויציאה עוצמתית ומהירה במשחק מעבר.
המאמן השלישי הוא מוריניו, אחד המאמנים היסודיים בתולדות הכדורגל העולמי. מוריניו מנתח בוידאו את היריבה הבאה שלו עד הפרט הקטן ביותר, והוא מאמין שכדי לנצח את היריבה צריך ללמוד אותה ברמה היסודית ביותר. הוא נוקט בגישה מריטוקרטית ומאמין שכל עוד קבוצתו תרצה ותהיה מחויבת במאת האחוזים להוראות שלו, לא תהיה קבוצה שמסוגלת לעצור אותו. לאורך השנים הוא הצליח להוכיח זאת דרך זכיות בשני גביעי האלופות המפתיעים ביותר של המאה ה-21 ואליפות בכל מדינה בא אימן.
בשנים האחרונות מוריניו מתחיל לרדת מנכסיו, והסיבות לכך הן ההתעקשות על כדורגל הגנתי שהופך ללא יעיל ברמה האירופית הגבוהה וחוסר חיבור לשחקנים מהדור החדש. מוריניו מתחיל להפוך לאנטיתזה שאפיינה אותה לאורך כל קריירת האימון שלו, ומתייחסים אליו כמיושן שמסרב להשתנות למרות חוסר ההצלחה היחסי שלו בשנים האחרונות. גם אם הוא לא ישחזר את הישגיו מתחילת, מוריניו ייזכר כאחד מהמאמנים האיכותיים והמיוחדים שעבדו בכדורגל העולמי.
לפלורליזם היה מאז ומתמיד חלק מרכזי בכדורגל העולמי. זה בולט במיוחד כאשר מאמנים גדולים כמו מוריניו וסאקי לא היו כדורגלנים, לפחות לא מקצועיים. במקרים מסוימים ניתן לראות שמאמנים שלא באו מעולם הכדורגל מביאים רעיונות חדשים וחושבים מחוץ לקופסא. כל מאמן רואה את המשחק בצורה אחרת, וכל גישה חדשה מאפשרת למשחק להתפתח ולגדול.
לסיום – האם ניתן לזהות מאמן שיצליח בליגת האלופות?
זוהי שאלה שקשה לענות עליה, במיוחד בגלל שיטת הנוקאאוט וריבוי התרבויות שהמפעל נחשף עליו מאז הוא החל בשנת 1955. אבל כאשר מסתכלים על שני המאמנים שזכו בשלושה גביעי האלופות ועל זינדין זידאן שבדרך לתואר שלישי, אפשר למצוא לא מעט נקודות דמיון. פייזלי, אנצ'לוטי וזידאן מזכירים מאוד אחד את השני בגישתם למשחק. הם ידועים קודם כל כג'נטלמנים לפני שמדברים על שיטות האימון שלהם, הם פתוחים לעצתם של שחקני הקבוצה והם מאפשרים לשחקנים הגדולים חופש יצירתי בפעולות התקפיות.
ג'נארו גאטוסו אמר בראיון במגזין FourFourTwo, שאנצ'לוטי הוא מאמן מיוחד במינו מכיוון שהוא תמציתי ולא מדבר יותר מידי לפני המשחק. זידאן, שהיה עוזרו של אנצ'לוטי בזכייה העשירית של ריאל מדריד בליגת האלופות, נמנע מהתבטאויות מיותרות בתקשורת, משרה רוגע ונותן לשחקנים להיות בקדמת הבמה, בדיוק כמו מורו האיטלקי.
מלבד האופי, לזידאן יש מכנה משותף נוסף למאמנים מצליחים במפעל. הוא עבד במערכת לפני שקיבל את משרת המאמן. כמו זידאן, שהיה עוזר מאמן בריאל מדריד ומאמן קבוצת המילואים של המועדון, כך היה פייזלי שעבד בליברפול כפיזיותרפיסט, מאמן קבוצת המילואים ועוזרו של ביל שנקלי שאותו גם החליף לאחר 15 שנות אימון.
בנוסף לכך, את מחצית מהקבוצות שזכו בטרבל אימנו מאמנים שעבדו במועדון לפני שהם קיבלו את הקבוצה הבוגרת. הראשון היה ג'וק סטיין שאימן את קבוצת המשנה של סלטיק לפני שזכה עימם בטרבל בשנת 1967. השני היה חוס הידינק, עוזר מאמן בפ.ס.וו איינדהובן לשלוש שנים לפני שקיבל את תפקיד המאמן והוביל את המועדון ההולנדי לטרבל בשנת 1988. השניים האחרונים הם כמובן גווארדיולה ולואיס אנריקה שאימנו את ברצלונה ב' לפני שקיבלו את המושכות של הקבוצה הבוגרת, וזכו בטרבלים (פפ ב-2009, אנריקה ב-2015).
זידאן מייצג את התזה של שני גורמים אלו בצורה כמעט מושלמת, גם באופי הנדרש וגם בתחושת השייכות למועדון, ואם ריאל תזכה בליגת האלופות בפעם השלישית ברציפות, לא תהיה ברירה אלא להכתיר את זידאן כאחד המאמנים הגדולים בכל הזמנים. כשחקן הוא כבר נחשב ככזה.
