לראות את וומבלי ולמות, פעמיים

אם אין שידורים חיים, אז יש דוקו – ספורט, והכי טוב זה כדורגל אנגלי אותנטי
(זהירות, הטור כולל ספוילרים)

חכו עם העונה החדשה של "בית הנייר", תתעלמו מהפרקים החדשים של "חתונה ממבט ראשון", אל תתחילו אפילו עם הסידרה "חיות רעות" ובטח אל תצפו שוב ב"חברים", "המפץ הגדול" או "איך פגשתי את אימא". פנו לעצמכם יום אחד, או מקסימום יומיים, תכינו שישייה של בירות, ואז תתחילו ותסיימו את שתי העונות של "סנדרלנד עד המוות" (Sunderland 'Till I Die), סידרת הדוקו הכי טובה על כדורגל (כמובן חוץ מ"ליגה ג' ").

סנדרלנד היא עוד עיר נמל אפרורית בצפון-מזרח אנגליה, שפעם היתה בה תעשיה מפוארת והיום כבר לא, שכנראה לא היינו שומעים עליה אם לא היתה לה קבוצת כדורגל, בדיוק כמו שכנותיה ניוקאסל ומידלסבורו. הקבוצה הוקמה לפני 140 שנה והיא קבוצת הספורט המקצוענית היחידה בעיר שבה מתגוררים כ 180 אלף תושבים. המועדון קיים הרבה שנים, אולם יש לו מעט מאוד תארים, והאחרון שבהם היה ניצחון הירואי בגמר הגביע ב 1973 על לידס, שהיתה אז הקבוצה הטובה בממלכה. מאז הקבוצה מתנדנדת בין שתי הליגות הראשונות ואתר הקבוצה גאה לציין שבעשור האחרון הקבוצה השלימה "כמה מהבריחות המפוארות בתולדות הכדורגל".
העונה הראשונה של הסידרה סיפרה את סיפורה של עונת 2017-18, שבה הקבוצה שיחקה בצ'מפיונשיפ, אחרי שניסיון הבריחה של העונה הקודמת נכשל, והקבוצה ירדה שוב מהפרמייר-ליג. ההפקה קיוותה כנראה לעונת הצלחות וחזרה לצמרת ובמקום זה קיבלה עונה מבולגנת ומבולבלת שהסתיימה בעוד ניסיון בריחה כושל ובירידה כואבת לליגה השלישית, שבאנגליה נקראת הליגה הראשונה (league one). זו היתה העונה האחרונה שבה הקבוצה הוחזקה ע"י מיליארדר אמריקאי בשם אליס שורט, שמזמן איבד בה עניין, ובסופה מכר אותה לאיש עסקים אנגלי בשם סטיוארט דונלד.

אז מה יש בסידרה הזו שעושה אותה כל כך טובה?
יש בה סיפור מרתק, יש בה צילומים נפלאים ויפים, יש בה מבט מבפנים שתמיד מעניין, יש בה רגעי שמחה וסיפוק אבל גם הרבה רגעי עצב ואכזבה, ובעיקר יש בה אנשים ואוהדים כמוני וכמוכם, שלא זוכים כל שנה באליפות או מצליחים בכל דבר שבו הם נוגעים, כי רובנו בסופו של יום דומים לסנדרלנד ולא למכבי ת"א, יובנטוס או באיירן מינכן.

אם העונה הראשונה התמקדה באוהדים, בשחקנים ובמאמן המחליף, כריס קולמן, שגם פוטר בסיום העונה, הרי לעונה השניה יש כוכב אחד ויחיד, המנהל המקצועי צ'רלי מת'בן, שגם מחזיק ב 6% ממניות המועדון. זהו איש שיווק שנראה כאילו יצא מספר הדרכה, במראה החיצוני ובהתנהגות. מדובר בבחור נאה ושחצן, בעל דעות מוצקות על כל דבר, עם בלורית שחורה, לבוש טיפ טופ, מתבטא נפלא ולצידו בת זוג בלונדינית.
מת'בן ניכנס למועדון כרוח סערה, מבהיר לכל העובדים שהאדישות והבלאגן שאיפיינו אותם והביאו את המועדון לקריסה מקצועית ולהפסדים של עשרים מיליון פאונד בשנה, הסתיימו להם. הוא נוגע בכל חלק בפעילות, מייצר באזז שיווקי, מתערב בכל דבר ואפילו מעז להחליף את המוזיקה שמושמעת בזמן עליית השחקנים למגרש, והכל כדי לייצר הכנסות למועדון.

הקבוצה משחקת באיצטדיון האור, שהוקם ב 1997, ויש בו כ 49 אלף מקומות. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל אם הוא מלא, כנראה שלפחות רבע מהתושבים הגיעו למגרש, וזה קורה באחד ממשחקי חג המולד של חורף 2018, בזכות מאמץ שיווקי עצום, שנובע מהמנהיגות של מת'בן, ומהחשש של העובדים לאבד את מקום עבודתם, אם הקבוצה לא תצליח לחזור לצ'מפיונשיפ. הם זוכרים ששנה קודמת, כשהקבוצה ירדה ליגה, פוטרו 85 מחבריהם.

מת'בן מביא לסידרה את הזוהר ואבק הכוכבים, אבל האוהדים הם אלה שמביאים את הלב, עם הנסיעות אחריה בגשם ובקור, לבושים במדי הפסים האדומים – לבנים, עם הכוסות והמצעים בצבעי הקבוצה, עם קעקועי הסמל והשחקנים על הגוף, עם הילדים ובני הזוג, ועם המחוייבות האינסופית למרות שנים של אכזבות ותיסכול. הם משתוללים משמחה בהבקעות, בוכים בהפסדים, מקללים בטעויות, צועקים ומדרבנים את השחקנים וחיים את הקבוצה, לא משבת לשבת, אלא כל דקה, כי זה מה שיש בסנדרלנד.
אי אפשר שלא להתאהב בג'ויס, טבחית הקבוצה, שבמשך 21 שנים במועדון ראתה רק שני משחקים, שיכולה להיות הסבתא של השחקנים ומתייחסת אליהם כמו אימא.
קשה שלא להתחבר לפיטר, נהג המונית עם המבט המפוכח, שהולך לכל משחק עם אותם הבגדים בצבע סגול – טורקיז, או לאנדרו, איש צבא לשעבר ששירת בעיראק ואפגניסטן, שצמוד לרדיו כשהקבוצה משחקת בחוץ, צובע את זקנו באדום ולבן לפני משחק חשוב, ואתה מאמין לו כשהוא אומר "סנדרלנד עד המוות".

דונלד ומת'בן, שני הבעלים – מנהלים, נסחפים גם לתוך מערבולת הרגשות שמייצרים האוהדים והקבוצה, ולמרות שהם אוהדי אוקספורד, המיקרופונים והמצלמות קולטים אותם מתנהגים בדיוק כמו האוהדים, ומבקרים את ניהול המשחק של המאמן שהם מינו.

אם יש משהו שהסידרה חושפת זה הפער הבלתי נתפס בין מה שקורה מחוץ למגרש לבין הציפיות לתוצאות על הדשא. לכל ארגון שהתנהל גרוע ועושה תוכנית הבראה יקח זמן להתאושש ולעמוד על הרגליים. מעבר מניהול כושל לניהול טוב יכול אולי להיות מהיר, אולם מעבר מהפסד לרווח אינו מתרחש בין לילה. בקבוצת כדורגל יש ציפייה שהמהפך יתרחש כאן ועכשיו. סנדרלנד התנהלה גרוע במשך שנים וזה התבטא בכישלונות מקצועיים. הבעלים החדשים אכן עשו שינוי דרמטי, ייצבו את הקבוצה מבחינה כלכלית וניהולית, אלא שהציפייה שהקבוצה מיד תצליח על המגרש, אינה נובעת מניתוח הגיוני, מקצועי ועסקי של האירגון, אלא מכך שהבעלים מגיעים מהר מאוד למצב שהם אוהדים יותר מאשר הם מנהלים. זה אולי מתקבל טוב אצל האוהדים, אולם לא בטוח שזה מה שנכון לקבוצה.
הסיום הדרמטי של חלון ההעברות שבו הבעלים מבצע את הרכישה הגדולה בהיסטוריה של הליגה, בניגוד להמלצות אנשי המקצוע בקבוצה, הוא דוגמא נהדרת לניהול קבוצה מהלב ולא מהראש, ולדרמות שמתחוללות בקבוצות באותן דקות.

אוהדי סנדרלנד הותיקים אמנם רוצים לעלות ליגה, אולם בדרך כלל הציפיות מהקבוצה שלהם הן די צנועות. כל מה שהם רוצים זה לנצח את ניוקאסל, מה שנראה כרגע חלום רחוק, ולנצח בוומבלי, שם הפסידו חמש פעמים ברציפות מאז הגמר ההוא ב 73', ודווקא בעונה עם נטפליקס יש להם שתי הזדמנויות לכך. שני הביקורים הללו בוומבלי הם תמצית החיים של אוהד סנדרלנד, כלומר אופרת סבון בריטית אינסופית, רגשנית ומטלטלת, עם מוטיבים בולטים של טרגדיה יוונית.

הביקור הראשון במקדש הוא בגמר ה"פוטבול ליג" שהוא מפעל הגביע השלישי בחשיבותו באנגליה בהשתתפות קבוצות הצ'מפיונשיפ, הליגה השלישית והרביעית וקבוצות המשנה של הפרמייר ליג. סנדרלנד פוגשת בגמר את פורטסמות, יריבה מוכרת מצמרת הליגה, ושתיהן ממלאות את וומבלי בקהל נפלא בצבעי אדום, לבן וכחול. כמה שהגביע הזה שולי, ככה הוא חשוב לאוהדים, שמתים לקצת גאווה, ולבעלים שמחפשים הוכחות לכך שהכיוון שלהם נכון. סנדרלנד הובילה, פורטסמות השוותה לקראת הסיום, והסדר בהארכה היה הפוך, כשמקגידי משווה דקה לסיום ההארכה. לי קטרמול, השחקן הותיק ביותר בסנדרלנד, היה היחיד שהחמיץ פנדל.

הביקור השני בלונדון היה במשחק על כל הקופה, ספורטיבית וכלכלית, גמר הפלייאוף מול צ'רלטון על הזכות לחזור לצ'מפיונשיפ. בקיץ 1998 שתי הקבוצות נפגשו באותו מעמד במשחק שבו הובקעו שמונה שערים והוכרע בפנדלים לטובת צ'רלטון, אחרי החטאה בודדת של מייקל גריי בבעיטה השביעית והאחרונה של סנדרלנד.
פערי ההכנסות בין הליגות השונות באנגליה הם עצומים ולעלייה יש משמעות כלכלית אדירה, ביחוד למועדון לחוץ כמו סנדרלנד, עם בעלים שאין לו צ'ק פתוח וכיסים גדולים, ושמשלם משכורות גבוהות יחסית, בשל חוזים שנחתמו לפני הגעתו. אני עדיין רואה את בעל הקבוצה, סטיוארט דונלד, מסתובב לבד עצבני ומתוח ביציע הכבוד בהפסקה, כשכל השאר נהנים בלאונג' המפואר של וומבלי.
החתולים השחורים קיבלו מתנה מצ'רלטון אחרי חמש דקות, אולם כמו שקרה להם כל העונה, ובדיוק כמו בגמר הקודם מול צ'רלטון, שוב הם לא שמרו על היתרון, אלא שהפעם הם לא חיכו להארכה ופנדלים והפסידו את המשחק כבר בזמן פציעות.

סנדרלנד שייכת לדור המייסדים של הכדורגל האנגלי, וכקבוצה עם 25 אלף מנויים היא ראויה לשחק באחת משתי הליגות הבכירות, אלא שהקבוצה, בדיוק כמו העיר, מתקשה לעשות המעבר לעולם המודרני, ולצאת מהבור אליו היא נפלה. באחת התפילות אומר הכומר "ההצלחה של הקבוצה שלנו, תביא לשיגשוג ופריחה בעיר", אלא ששתיהן נשארו בעיקר עם האמונה והתקווה, ביחד עם האוהדים שעדיין שרים "זו הקבוצה הגדולה ביותר בעולם".

גם בעונה הנוכחית אין שקט בקבוצה, למרות שסטיוארט דונלד, שמעוניין למכור את המועדון, ממשיך להיות הבעלים והקבוצה חזק במירוץ לעלייה. צ'רלי מת'בן, המנכ"ל וכוכב העונה השניה, עזב אחרי התבטאות מזלזלת כלפי האוהדים, דווקא אחרי שעזר בגיוס משקיעים, וגם המאמן ג'ק רוס סיים את דרכו אחרי סידרה של משחקים חלשים. הפסקת הליגה בשל מגיפת הקורונה תפגע בקבוצה, וקשה מאוד לדעת איך היא תצא מהמשבר הזה. מה שבטוח זה שיש כאן חומר נפלא לעוד עונה, אם כי נכון להיום לא מצלמים עונה שלישית.

העונה הראשונה של הסידרה מסתיימת במשחק חסר חשיבות מול וולבס, שבו הקהל ממלא את היציעים ורוכש מנויים לעונה הבאה, כי יש לקבוצה בעלים חדשים ושוב יש תקווה לעתיד טוב יותר, בדיוק כמו בסיום העונה שלפניה, וזו שלפניה.
בסיום העונה השניה, אומרת לורה, אחת מהאוהדות הותיקות של הקבוצה: "למה אנחנו אף פעם לא חוגגים? למה אף פעם לא אנחנו?" ודמעות זולגות מעיניה.
לטור נוסף על הסדרה