הכירו, זאת העיר סנדרלנד שבצפון אנגליה, עם 170 אלף תושבים ובה שתי האטרקציות המרכזיות הן רוחות רפאים מהעבר: המספנה הסגורה ואצטדיון הרוקר פארק כשהבידור הפופולרי בעיר הוא התבוננות מדיטטיבית בים הצפוני מבעד לזכוכית עמומה של מכונית חבוטה.
בשנים האחרונות מועדון הכדורגל, הגאווה היחידה של האזור, לא מפיח הרבה רוח חיים בעיר, אם בכלל: באביב 2017, סנדרלנד ירדה מהפרמייר ליג לצ'מפיונשיפ, אחרי 10 שנים בליגה הבכירה. עונת 2017/18 הייתה אמורה להיות העונה שבה הקבוצה תבצע חישוב מסלול ותתקן שגיאות, אבל זה רק החמיר: סנדרלנד סיימה במקום האחרון וירדה לליגה השלישית. בעקבות ההידרדרות השלילית הזאת, המועדון זכה להצטרף למועדון מצומצם שכולל את מנצ'סטר סיטי, יובנטוס וברצלונה.
איזה מועדון, אתם שואלים? המועדון שמקבל סדרת תעודה מבית נטפליקס או אמזון, כמו אלה שהופקו על מועדוני הכדורגל המוזכרים כאן. הרי בדצמבר האחרון עלתה במלואה סדרת התעודה Sunderland ‘Til I Die (סנדרלנד עד המוות), סדרה בת 8 פרקים המגוללת את עונת האסון של הקבוצה, שבסיכומה ירדה לליגה השלישית באנגליה, הפוטבול ליג 1.
אז מה בדיוק מייחד את סנדרלנד מהמועדונים המוצלחים ביבשת? ולמה סנדרלנד קיבלה סרט דוקומנטרי ולא, נאמר, הפועל תל אביב? ובכן, במקור הכל היה אמור להיראות אחרת, אבל בכל מה שקשור לסנדרלנד, אין דבר עצוב יותר מציפייה שלא הוגשמה.
סנדרלנד היא לא קבוצת חלומות. השאיפות המקצועיות והרצון לנצח מתנגשים על קרקע המציאות. בעיקר כאשר הקשר היקר בתולדותיה, דידייה נדונג, בורח ל"ווטפורד". הסדרה הפכה לתיעוד הכי לא מחמיא של מועדון כדורגל ובעצם עם מועדון שלא מנצח כבר 364 ימים אי אפשר אחרת.
"כל מי שמתמנה למאמן 'סנדרלנד' חושב שהוא נידון להוביל את הקבוצה להצלחה" – אומר באחד הפרקים הראשונים בסדרה סיימון ג'ייסון, שהתחיל עם סנדרלנד בצ'מפיונשיפ כמאמן ופוטר באוקטובר 2018. ככלל, גם קודמיו נאבקו בקארמה השלילית בקבוצה, אבל אצל גרייסון ומי שהחליף אותו כריס קולמן, היו בעיות מיושבות יותר – לסנדרלנד פשוט נגמר הכסף. הירידה לליגת המשנה נישלה את הקבוצה מהכנסות שבאו מזכויות שידור בטלוויזיה, אבל לא צמצמה את היקף ההוצאות; קחו למשל את ג'ק רודוול (אקס אברטון ומנצ'סטר סיטי): ללא השקעות בקבוצה, היא הייתה מחויבת לשלם לו במשך שנה 70 אלף ליש"ט בשבוע, למרות חוסר בדקות משחק ולמרות שהוא התחנן לעזוב, אבל ההנהלה סירבה לשחרר אותו.
עם בעלים צונן ביחסו לקבוצה וחובות הולכים ומצטברים, המועדון עם אצטדיון מהמדרגה הראשונה (Stadium of Light המרהיב) ובסיס אוהדים נרחב הלך והפך לנטל על הבעלים.
עם זאת, חרף הקריסה במועדון, האוהדים השרופים של הקבוצה וילידי העיר, שהיו רגילים להגיע למשחקי הקבוצה, המשיכו להגיע ולקנות מנויים. הם היו עדים להתרסקות הממושכת של סנדרלנד. זו אהבה לא רציונלית שבה האוהבים לא זוכים לתגובה מהנאהבת ו"אצטדיון האור" כבר לא זורח כבעבר.
בעיר שאין בה תעסוקה רבה, מועדון הכדורגל מכתיב את קצב החיים. לא מדובר רק בסופי שבוע שנהרסים (עקב ההפסדים המתמשכים) או מספר בקבוקי הבירה והיין שסיימו האוהדים השתויים בעקבות תוצאת המשחק. הכל, אבל הכל, סובב סביב המועדון הזה. בתנאים של אבטלה מדכאת, משרות פנויות נותנות למקומיים הזדמנות לחיים הגונים וזו הסיבה שהירידה לליגת המשנה ב-2017 פגעה כל כך קשה בתעסוקה: 85 עובדים איבדו אז את מקום עבודתם.
- הקשר דארון גיבסון שהבקיע פעם נגד באיירן מינכן באולד טראפורד וטען שמשתוקק להמשיך ולשחק עבור סנדרלנד, בניגוד לאחרים, אך למרות שהוא באמת נשאר, הסוף לא היה שמח: חצי שנה לאחר מכן הוא השתכר כל כך חזק כשהוא נתפס מתפרע בתחנת אוטובוס וסנדרלנד החליטה להפר את החוזה מולו ולשחרר אותו בעקבות התנהגותו.
- כריס קולמן, שהובא לאמן את הקבוצה, עורר תקווה רבה בקרב האוהדים: הוא העפיל עד לשלב חצי גמר יורו 2016, אבל בסנדרלנד ההצלחה לא האירה לו פנים והוא פוטר באותו יום שסנדרלנד ירדה סופית לליגה השלישית (סך הכל בפעם השנייה ב-139 שנות קיומה של הקבוצה).
- איידן מק'גידי היה סגן מלך השערים של הקבוצה ופעמים רבות נקלע לסכסוכים עם המאמן קולמן, בעיקר על רקע התנגדותו לשחק בשיטת 4-3-3, הוא התלונן רבות על כך שבקבוצה שררה רוח שטות גם כשהקבוצה ספגה 3 שערים והובסה במגרשה הביתי ואף אחד לא לקח ברצינות את משמעות ההפסדים.
ועם כל זה, האוהדים לא איבדו תקווה וממשיכים ללוות את הקבוצה גם ברגעים הקשים ביותר שלה: בדצמבר 2018 סנדרלנד אירחה במגרשה את ברדפורד למשחק ליגה שבו נכחו 46,039 צופים. ככה זה כשמועדון הכדורגל הוא אחד ממקורות התעסוקה החשובים בעיר.
לטור המצוין של עופר גולדמן על העונה השנייה של הסדרה – אזהרת ספויילר!
ראיתי את הסדרה. מסטרפיס, גם למי שלא חובב כדורגל. נראה כמו סרט אסונות קלאסי…..
סרט מאד מרגש. ממש נותן מקרוב מבט על קשר הדוק בין אוהדים ועיר שלמה לקבוצתם האהודה על אף כל האכזבות שבאים ברצף.
צפיתי בכל הסדרה ביום אחד (בינג׳) ביחד עם אשתי שאינה חובבת כדורגל. סדרה נהדרת ומרגשת. הסדרה הזכירה לי את הפועל תל אביב, גם בצבע האדום, וגם בגלל האוהדים השרופים שלה, שנשארים נאמנים לקבוצה כל מצב.
בקיצור, יפה מרגש ומומלץ מאוד. אנחנו נהנינו.