הרבה פעמים בספורט סמליות היא שם אחר לצירוף מקרים, למרות היופי שבה היא משתלבת בכל מיני סיפורים שאנחנו מנסים לספר. בפרישה של למרקוס אולדרידג' בעקבות פעימות לב לא סדירות במשחק מול הלייקרס לפני כמה ימים (בדיעבד האחרון בקריירה שלו) אין סמליות לשום דבר. זה סוף פתאומי לקריירת נ.ב.א יפה שאפשר לנסות להגדיר את מה שלא היה בה דרך הפציעות לשחקנים שלצידו של אולדרידג' לאורך הדרך.
השורד האחרון בשושלת שלא הייתה.
אחרי שנתיים באוניברסיטת טקסס, אולדרידג' נבחר שני בדראפט 2006 ע"י השיקגו בולס ומיד הועבר לפורטלנד תמורת טיירוס תומאס. שישי באותו דראפט נבחר ברנדון רוי, שלזמן קצר ביחד עם אולדרידג' היווה את התקווה הגדולה לעתיד של הבלייזרס אחרי כמה שנים לא מוצלחות. כבר בעונת הרוקי של אולדרידג' הופיעו בעיות לב, בעקבותיהן פספס את סיום העונה, שבה הראה התקדמות כל פעם שקיבל יותר דקות והזדמנות.
מהעונה השניה של אולדרידג' בליגה הוא כבר נהיה כוח משמעותי, קופץ מ-9 נקודות למשחק ל-17.8, בזמן שרוי מבסס את עצמו ככוכב הגדול והפנים של הקבוצה. השילוב של השניים ביחד עם גרג אודן (בחירה ראשונה בדראפט 2007, אבל פספס את העונה הראשונה שלו בליגה לגמרי) היה אמור למצב את הבלייזרס כאחד הכוחות המשמעותיים במערב.
Can you imagine a healthy Brandon Roy & Greg Oden with a prime LaMarcus Aldridge? pic.twitter.com/3SvcnW6brn
— Ballislife.com (@Ballislife) July 23, 2019
אבל הגוף הלא אמין מלכתחילה של אודן התפרק לו מהר מאוד. גם רוי, שנבחר לאולסטאר שלוש פעמים בארבע העונות הראשונות שלו בליגה, קרס פיזית. אולדרידג' היה הצלע היציבה בכל הסיפור הזה, אבל נשאר די לבד במערכה. אחרי שלוש פעמים בהם הבלייזרס לא הצליחו לעבור את הסיבוב הראשון בפלייאוף, הגיעה העונה המקוצרת (2011-12). אולדרידג' הפך לאולסטאר לראשונה בקריירה עם 21.7 נקודות ו-8 ריבאונדים למשחק. הבלייזרס לא העפילו לפלייאוף, וזה הנחית להם את דמיאן לילארד.
אופטימיות, עד שרצועה צולבת נקרעת.
אז אולי השושלת הראשונה בפוטנציה לא באמת הפכה למשהו, אבל ביחד עם לילארד שמיד הרגיש נוח מאוד בנ.ב.א למרות המכללה הקטנטנה ממנה הגיע (כולל זכיה ברוקי העונה כשהוא מעפיל אל אנתוני דייויס),הציפיות שוב היו בשמיים. הבלייזרס פספסו את הפלייאוף שוב ב-2013 עם קריסה קולוסאלית בסיום העונה, אבל עונה אח"כ הם ניצחו 54 משחקים ולראשונה בקריירה של אולדרידג' ניצחו סדרת פלייאוף. כולם זוכרים ממנה (מול יוסטון ב-2014 של הארדן ודווייט הווארד) את הקלאץ' של לילארד, אבל העבודה של אולדרידג' בתחילת הסדרה הייתה חשובה באותה מידה.
אולדרידג' נכנס לעונה האחרונה בחוזה עם פורטלנד כשחקן שהוגדר כלב והנשמה של הקבוצה, אבל לילארד נטף אבק כוכבים, אולדרידג' לא חידש חוזה אבל פיזר את המילים הנכונות, וטריידים פוטנציאלים (בעיקר מכיוון שיקגו, שוב הם) לא התממשו. עונת 2014-15 הלכה מצויין. אולדרידג' נבחר לאולסטאר הרביעי ברציפות שלו, ובסיומה העמיד את ממוצע הקריירה הגבוה ביותר שלו (23.4 נקודות למשחק). הבלייזרס עד תחילת מרץ היו סוג של סוס שחור במירוץ האליפות. אבל אז, שוב פציעה של שחקן אחר, הפעם לא כוכב גדול אבל בורג חשוב במערכת, דפקה את הכול. וסלי מאת'יוס קרע את הרצועה הצולבת בניצחון על דאלאס, ובחודש וחצי האחרון של העונה פורטלנד "הצליחו" לצבור רצף של 4 הפסדים רצופים ועוד אחד של חמישה. התחושה שמשהו גדול שהיה אמור לקרות התפוגג ליוותה אותם לפלייאוף, שם פורטלנד הפסידו בחמישה משחקים בסיבוב הראשון לממפיס.
האם אולדרידג' תמיד קינא באהדה לרוי ולילארד, למרות היותו מעין סלע שתמיד נותן את התפוקה שמצפים ממנו? יכול להיות. אולדרידג' היה מהכוכבים השקטים יותר של הליגה הרבה מאוד שנים, אבל מעבר לתחושה שיש גג מאוד ברור למה שאפשר להשיג בפורטלנד, אולי הוא גם קיווה לקצת יותר הכרה, תקשורתית ומהאוהדים. בכל מקרה, מהר מאוד התברר שאולדרידג' מכוון לעזוב את מדינת אורגון. הוא היה הפרי אייג'נט הבכיר בקיץ 2015, ובסוף חתם בסן אנטוניו, שנה אחרי האליפות החמישית בעידן פופוביץ'-דאנקן. בזמן שהשלישיה מזדקנת עוד קצת, קוואי לאונרד ביסס את עצמו ככוכב העתיד. ביחד עם אולדרידג', זו הייתה אמורה להיות מועמדת רצינית ביותר לאליפות, גם ביקום עם הגולדן סטייט ווריורס (אז עם אליפות אחת, לפני ההפסד ללברון, ולפני ההצטרפות של דוראנט).
עוד שושלת בפוטנציה שמתרסקת עם פציעה.
עונת הבכורה של אולדרידג' בספרס הייתה מעולה. 67 נצחונות (שיא פרנצ'ייז), מקום שני במערב, כשאולדרידג' נהנה עם 18 נקודות ו-8.5 ריבאונדים למשחק בזמן ששיחק חמש דקות פחות לערב, כשלאט לאט (למרות הפיכת הנ.ב.א לליגה של שלשות) הוא הופך לנשק פוסט אפ קטלני מתחת לסל. אולדרידג' תמיד היה שחקן פוסט אפ מעולה (עפ"י ESPN, הוא זרק יותר זריקות פוסט אפ מכל שחקן אחר בין 2013 ל-2019, עונת האולסטאר האחרונה שלו), אבל איזור המחייה שלו היה הרבה יותר רחוק מהטבעת.
הספרס נראו במסלול התנגשות ברור ובטוח עם גולדן סטייט, אבל נתקלו באוקלהומה בחצי גמר המערב. הת'אנדר, בעונה האחרונה של דוראנט-ווסטברוק, הצליחו להפתיע את פופוביץ' וחבריו, וכמעט עשו את זה לגולדן סטייט בגמר המערב. דאנקן פרש, גולדן סטייט הפסידו בגמר, דוראנט עבר לגולדן סטייט. אבל ביחד עם לאונרד, התקוות של אולדרידג' ושל סן אנטוניו להיות כוח דומיננטי במערב לשנים קדימה, המשיכו לעוד עונה.
הספרס ניצחו 61 משחקים בעונה הבאה, כשאולדרידג' חווה עונה אישית קצת פחות טובה (מפספס את האולסטאר לראשונה מזה 6 שנים). היה עוד מקרה לב שהשבית אותו לכמה ימים. בכל מקרה, עם לאונרד בעונה שבה היה אמור לזכות ב-MVP, מסלול ההתנגשות עם גולדן סטייט כן הביא לתוצאה הרצויה הפעם.
במשחק מס' 1 בסדרת גמר המערב בין השתי הקבוצות היה נראה שלסן אנטוניו יש את הפתרון לווריורס, לדוראנט, לסטף, להכול. ואז הגיע זאזא פאצ'וליה, הרגל שלו, והפציעה של לאונרד. אלפי מלים כבר נשפכו על האירוע ההוא, ומה הוא שינה בעתיד של סן אנטוניו. האם הספרס היו מנצחים את גולדן סטייט בסדרה? קשה לדעת. את משחק מס' 1 הם היו לוקחים. אבל הם לא. יותר חמור, זה הוביל לכל הסאגה בעונה שלאחר מכן בין לאונרד לקבוצה בזמן שהוא פצוע, או שלא, ומתאושש, או שלא. בכל מקרה, השחקן עליו סן אנטוניו ואולדרידג' איתם תלו את כל עתידם התברר כמשהו אחר לגמרי. הוא עבר בטרייד לטורונטו (איתם לקח אליפות). אולדרידג' נתן שתי עונות מעולות בין 2017 ל-2019, הפעם כסנטר, עם עוד שתי בחירות לאולסטאר.
אבל בפלייאוף זה לא החזיק מים מעבר לביקורים בסיבוב הראשון. בעונה שעברה אולדרידג' המשיך עם התפוקה הגבוהה שלו, כולל לראשונה בקריירה (עד אותה נקודה היה זורק רק 0.4 פעמים לשלוש במשחק) נכונות לזרוק מעבר לקו, וגם פגע בכמעט 39% מהזריקות. הספרס פספסו את הפלייאוף, ושעון החול למתי הספרס צריכים להיפטר מאולדרידג' זרם לו בעוצמה.
הסוף.
אלרדיג' באמת עזב, ממש לא מזמן, בבייאוט שהנחית אותו בברוקלין. הנטס לא בדיוק חסרים שחקנים שיכולים לשחק בעמדות הגבוהים, אבל כשהמחשבות הם על איך עוברים את יאניס או אמביד בדרך לגמר הנ.ב.א, גם שחקנים שמביאים להם מה שכבר יש להם נלקחים בחשבון. אולדרידג', לפחות התקפית, היה לא רע בזמן הקצר שהספיק לשחק. אבל אז העניין עם הלב צץ לו שוב. הפעם אולדרידג' החליט שהוא לא מתעסק עם זה בכלל, והכריז על פרישה בגיל 35.
קריירה של 15 עונות שכנראה תנחית אותו בהיכל התהילה (לפי basketball reference הסיכוי שלו הוא 50%, אבל מרגיש שהרזומה שלו מספיק בהחלט כדי להיבחר אם לא בהזדמנות הראשונה בשנים אח"כ). בלי אליפות, עם ת'כלס ריצה אחת עמוקה בפלייאוף וזהו. קריירות בלי טבעות אליפות בתוכן תמיד נחשבות כפספוס. אצל אולדרידג' אין עניין של פוטנציאל לא ממומש. הוא היה שחקן טוב מאוד לאורך הרבה מאוד זמן. אבל כל פעם שהיה סיכוי אמיתי, מישהו לידו התפרק (או פורק במקרה של לאונרד). זה אולי לא פייר למורשת שלו, אבל צירופי מקרים הם אף פעם לא הוגנים.
