"כשמגיע הרגע, רוב האנשים מתכווצים בתוך הסיטואציה. הם לא רוצים לעשות טעות, הם לא רוצים להחטיא. אני ברגעים האלה רק נהיה יותר אגרסיבי. אני מחפש הזדמנויות, אני הולך על זה." (דמיאן לילארד, אחרי 50 נקודות שקלע בניצחון על ניו אורלינס, שכלל קאמבק מפיגור 17 כשיש רק שש דקות על השעון)

קלאץ', נקודה.

מאז הסל של קיירי אירווינג במשחק מס' 7 של גמר 2016, שני רגעי הקלאץ' הכי זכורים קרו באותו אביב של 2019: הכדור של קוואי לאונרד מרקד לו על הטבעת בדרך של טורונטו לאליפות, והסל המשוגע (או אולי רגיל לחלוטין) של לילארד ששלח את אוקלהומה סיטי, עם ראסל ווסטברוק ופול ג'ורג' (שחטף את השלשה על הראש שלו), הביתה.

לילארד נתפס בצורה ייחודית בשביל שחקן שמעולם לא לקח את הקבוצה שלו לגמר (לא שציפו ממנו אי פעם לעשות את זה): כווינר. בין שלל הכינויים שקשורים אליו, אלה (Dame Time, Big Game Dame) בנוגע ליכולת שלו כשהשעון מתקתק לקראת הסוף המשחק תפסו הכי חזק. הוא לא השחקן הטוב בליגה, ולא הקלע הטוב בליגה (בעצמו החמיא לסטף קרי בעניין הזה אחרי הניצחון על ניו אורלינס), אבל ברגעי הלחץ, יש מצב שהוא מעל כולם.

(Credit to u/llewellynjean) Collin Sexton is Officially the Second Clutchest Player in the League!

הקאמבק מול הפליקנס לא ייחודי לקריירה שלו, ולא לעונה הזו. למשל ההופעה שלו בסיום המשחק מול השיקגו בולס בסוף ינואר, עם שתי שלשות ב-10 השניות האחרונות כדי לנצח את המשחק משומקום. הדוגמאות נמצאות שם לכל אורך הדרך, עוד מסדרת הפלייאוף הראשונה בקריירה שלו, ב-2014 מול יוסטון של ג'יימס הארדן ודווייט הווארד.

לא רק אליפות.

באווירה שלרוב מקדשת את שני הקצוות של סקאלת ההצלחות בליגה (או ללכת על אליפות, או לעשות טנקינג כדי להתחיל לבנות לקראת אליפות), הבלייזרס לא בחרו באף אחת מהאופציות. הם שמו את רוב הכסף שלהם על קו אחורי קטן ומלהיב, אבל לא כזה ש(כנראה) אפשרי לבנות סביבו קבוצה לאליפות. זה מבטיח פלייאוף כל עונה, לפעמים עם ריצות יותר עמוקות (פעם אחת הדחה בגמר מערב ופעמיים בחצי גמר עם לילארד בקבוצה), אבל לא יותר מזה.

אולי בעצם זה מספיק? לילארד, בניגוד ללמרקוס אלדרידג' לדוגמה לפני שעזב את הקבוצה בפרי אייג'נסי, לא מפזר כל מיני ציטוטים מעורפלים לגבי העתיד שלו. הוא בן 31 בקיץ הקרוב, ועושה רושם שהוא שלם ומרוצה לחלוטין בלהעביר את הקריירה שלו אצל הבלייזרס, שמנגד מעולם לא הראו איזשהו רצון ללכת בכיוון אחר. לילארד חתום עד סיום עונת 2024-25, בלי שום אופציות שחקן וכדומה.

וזה מוזר בליגה של היום. בכל הזדמנות שיש לפורטלנד ולילארד לקשור את גורלם יחדיו, הם עושים את זה. אין הצעות "מעליבות", ואין שום הדלפות על פלירטוטים של לילארד עם חלומות אחרים. אולי קשה לקרוא למי שעתיד להרוויח מעל 50 מיליון דולר לעונה בשנתיים האחרונות של החוזה שלו Cult Hero, אבל בגלל המבנה של משכורות בנ.ב.א, לפעמים מי שבוחר כסף ולהישאר בקבוצה "קטנה", לעומת מי שבוחר קצת פחות כסף והולך על אליפות בכל מחיר נתפס כנאמן יותר. אפשר לבקר שחקן על בחירה כזו או אחרת, אבל יש מקום בליגה הזו גם לכוכבים ששמים את החיבור שלהם לקבוצה ולמקום כמרכיב הראשי בהחלטה שלהם.

קייס ל-MVP.

כל עונה, תמיד יקומו קולות שיתחילו לדבר על שחקן X שלא היה בדיון האמ.וי.פי עד אותה נקודה של העונה (בד"כ באיזור קצת אחרי מחצית העונה, ממש כמו עכשיו) ולהריץ את המועמדות תחת האצטלה של "למה לא הוא?"

זה קרה לא מעט פעמים עם כריס פול, כמה פעמים עם הווארד. גם טוני פארקר. הם לא זכו, אבל משהו שחשוב לזכור: ההצבעה לפרס הזה מאוד קשורה לנרטיב. וכמו שאמרו פעם על נרטיב, מי שמשתמש בו זה בד"כ כי האמת לא לצידו.

אבל לפני הסיפור, מה המספרים אומרים? לילארד בעונת שיא מבחינת קליעה (30.6 נקודות למשחק, שני רק לבראדלי ביל מוושינגטון, עוד שחקן שהתקשורת תמיד מופתעת מזה שהוא מרוצה ממצבו) כשהוא על 38.8% משלוש (זורק 11.4 פעמים למשחק) ו-eFG של 56%, ממש טיפונת פחות מהעונה שעברה, שהייתה עונת שיא שלו מהבחינה זו. גם שצוללים לאנליטיקה המתקדמת כביכול, לילארד בצמרת: שישי ב-VORP עם 3.0 (תרומה סטטיסטית מוערכת ביחס לשחקן מחליף) כשיוקיץ מוביל בגאון את הקטגוריה עם 4.9; רביעי ב-PER עם 27.1 (גם פה יוקיץ' מוביל בהרבה); שלישי ב-win shares ותשיעי ב-win shares per 48 (וגם פה יוקיץ' מוביל!) והמצב דומה ב-BPM התקפי (10+, שני בליגה). גם פה, יוקיץ' מוביל. אז רגע, בעצם כל מה שעשינו פה זה לבנות קייס ל-MVP של יוקיץ?

אולי. לילארד בעונה מעולה, אבל יש עוד מעולים. אבל לילארד גם סוחב קבוצה מוכה וחבולה (לא חדש) למקום החמישי במערב הקשוח (אותו מאזן כמו דנבר, 16-24) כשרק עכשיו סי.ג'יי מקולום חוזר מפציעה (היה מעולה לפני פציעה שהשביתה אותו חודשיים). לפורטלנד יש את ההגנה כמעט הכי גרועה בליגה (מקום 29 מתוך 30 בנקודות פר 100 פוזשנס). היא בלי הגבוהים שלה כבר הרבה מאוד זמן (נורקיץ' וזאק קולינס), נאלצת להסתפק באנס קאנטר (התקפה אחלה, הגנה לא קיימת), בנוסף ל"ביג מנים" רוברטו קובינגטון וכרמלו אנתוני.

גם בלי למצב את הבלייזרס כמועמדים לאליפות, עבודת הסחיבה שלילארד עושה העונה היא אולי המרשימה ביותר בתוך כל קו"ח של הקריירה שלו. זה לא באמת יספיק ל-MVP ככל הנראה, אבל זה כן קונה לו מקום של כבוד במאוזכרים לפרס.

הסוף.

איך הסיפור הזה יגמר? כאוהדים, מעורבים או נייטרלים, אסור לחשוב רחוק מדי. הלכי רוח של קבוצות ושחקנים, דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם, משתנים במהירות ותופסים כיוונים הפוכים לגמרי מאיך שתפסנו אותם. אבל יהיה משהו יפה בלילארד מסיים את הקריירה שלו בלי לעזוב לאף מקום אחר. בלי טבעת אליפות? זו לא תהיה טרגדיה. יש מצב שזה אפילו יוסיף לאגדה, כשיספרו אותה עוד 30 שנה.