בואו נודה באמת, לא חסרות סיבות להתייאש מהסאגה המסועפת סביב הגעת השחקן הטוב בעולם (כן, אבל זה נושא לפעם אחרת) ונבחרתו, ארגנטינה, למשחק מול הנבחרת הישראלית בעוד שבועיים, ימים ספורים לפתיחת הגביע העולמי ברוסיה.
תתפלאו, הסיבה היחידה שתגרום לי כפטריוט נבחרת מובהק – היא הזלזול המחפיר בנו, האוהדים.
אז מה גורם לאלביסלסטה לקיים את משחק ההכנה האחרון שלהם לפני המונדיאל, דווקא פה? בארץ הקודש?
הרבה כסף, ליתר דיוק, סכום הבאתה של ארגנטינה לישראל מוערך בכשלושה מיליון דולר. לא כולל את העלות ההיסטרית שתעלה לנו ההתעקשות לקיים את המשחק באיצטדיון טדי והעמדתו בסטנדרטים של נבחרת בסדר גודל של סגנית אלופת העולם.
ישראל היא לא היחידה שרצתה לשחק מול ארגנטינה במסגרת ההכנה של האלביסלסטה למונדיאל ברוסיה. גם באזרביג'אן רצו לראות את סוללת הכוכבים מתארחת אצלה, אבל ההתאחדות הישראלית מיהרה לעקוף את המדינה האסייאתית. "יעלה כמה שיעלה".
אחרי שצלחנו את הפקת ההגעה המורכבת של הפרעוש וחבריו בארץ, למשחק בירושלים, שהייתה מוטלת בספק בשל המצב הביטחוני. עדיין יש בצמרת ההתאחדות מי שממשיך לזלזל במטרה שלשמה נבחרת ישראל בכלל קיימת – ייצוג אזרחי מדינת ישראל, דהיינו, האוהדים הישראלים.
בנוסף, על אף שמחר יעברו בדיוק שבעה חודשים מסיום הקדנציה של אלישע לוי, מאמן הנבחרת בקמפיין האחרון שפוטר כאמור ב-29 לאוקטובר, בהתאחדות לא ממהרים למנות מאמן קבוע ומי שיעביר גם את משחק הידידות הקרוב של הנבחרת בכחול-לבן נגד ארגנטינה ב-9 ביוני הוא אלון חזן, שכבר אימן את הנבחרת בשני משחקי הידידות הקודמים, נגד קרואטיה ורומניה. גבירותיי ורבותיי – זה פשוט זלזול בקהל.
גם בלי מאמן – יש תקווה, תקווה שעוזרת לגבות מחירים "עממיים" למשחק של נבחרת שפועלת כבר למעלה מחצי שנה בלי מאמן קבוע.
האם 210 הימים שעברו מהיום שבו אלישע לוי עזב את תפקיד המאמן הלאומי לא מספיקים כדי למנות מאמן קבע?
ואם לא עכשיו, מתי? האם עד ה-9 בספטמבר אלון חזן ימשיך להפשיר את כס מאמן הנבחרת גם מול אלבניה במשחק הראשון של גביע האומות?
גם אחרי אינספור קמפיינים כושלים, כולנו רוצים בהצלחת הנבחרת הישראלית. אם נרוויח צפייה בליונל מסי על הדרך? עוד יותר טוב.
הכרטיסים נמכרו במהירות, אפילו נחטפו. יזם האירוע וההתאחדות, עוד בטרם הביאה מאמן אמיתי לנבחרת, תרוויח מעט כסף מאוהדים שישלמו כל סכום כסף בשביל ליהנות מתצוגה של נבחרת ברמה הגבוהה ביותר, שמכבדת את עצמה, ובעיקר – את האוהדים שלה.
ועד שנגיע לשם, אפשר ללמוד דבר מהארגנטינאים או שניים.
