לפני המשחק:
כבר כמה ימים שאני שובר ת'ראש איך לכתוב את הפוסט הזה שאמור להיות חגיגי. בכל זאת מדובר בגמר גביע ובשיא של העונה הזו, עבור הקבוצה בוודאי ועבורי, כעונה ראשונה בה אני מלווה את הקבוצה בכתיבה.

הנושא הראשון שלא מרפה ממני זה פרויקט הצפייה המשותפת שמארגן חוג האוהדים. אני עוקב בפייסבוק אחרי ההכנות ופשוט נדהם מהיקף ההשקעה וההתגייסות לשם הפקת אירוע מורכב שכזה. באמת כל הכבוד לצוות המארגן שעושה הכל בהתנדבות ומכל הלב.

כפולני גאה, אני מקווה שזה לא ינחס את הקבוצה בשום צורה ואופן.

זה לא יאומן מה עושה הגלובליזציה והתקשורת המודרנית. אנשים שחיים מרחק אלפי קילומטרים מליברפול מכירים ונושמים את הקבוצה והשחקנים כאילו הם חיים כאן, קרוב אלינו, ממש מעבר לפינה. כמות הרגש שהאוהדים הביעו לקבוצה בימים האחרונים הדהימה גם שועל קרבות ותיק כמוני.

כפולני גאה, אני אראה את המשחק לבד בבית. בעיקר כי כך ראיתי את שני הניצחונות האחרונים על דורטמונד וויאריאל, והרי הרכב מנצח לא מחליפים.

כמבוגר האחראי אני אחזור על מה שכתבתי בפוסטים על משחקי חצי הגמר: אם נעלה לגמר אני בטוח שננצח (טפו טפו טפו) ואין לי כוונה לנתח את הצפוי במשחק, גם בגלל המשפט הקודם וגם בגלל שאני בכלל לא מכיר את היריבה מסביליה.

בקיצור, אסטרטגיה וטקטיקה זה חשוב, אבל שאלת השאלות היא מה יגבר על מה – המוטיבציה והדרייב שקלופ נותן לשחקנים או המשקולות שיושבות על הרגליים באירועים כאלה?

שאלה אחרונה – איך משפיעה כסיסת ציפורניים במשך 90 דקות על הקלדה?

מחצית ראשונה:
סטארידג', גול מדהים וכל מילה נוספת מיותרת, והאמת, אין לי כח לכתוב עכשיו. התעייפתי מהלחץ.

מחצית שניה:
אחרי חצי ראשון בלי שום טעות בהגנה ובלי לקחת סיכונים, שובר לנו מורנו את הלב עם שתי טעויות תוך חמש שניות, וסביליה משווה בלי שהספקתי אפילו למצמץ.

אם בשער הראשון מורנו קיבל כדור בין הרגליים, אז בשני זה קורה ללוברן. אנחנו לא במשחק לחלוטין וסביליה עולה ליתרון ומגיע לה.

על הטעות של צ'אן ממש לא בא לי לכתוב.

רבע שעה לסיום והיחידים מליברפול שהגיעו למחצית השניה היו האוהדים.

בדקה ה 83 בעיטה ראשונה במחצית השניה למסגרת של סטארידג'. ככה אין סיכוי לכלום.

סיכום:
אין שום הסבר הגיוני למה שקרה במחצית השניה. אולי הברכה של חבר בהפסקה ניחסה אותנו, אולי זו קללה לא מוסברת על הקבוצה ועל קלופ.
אולי הגיע לנו פנדל, אבל לא הגיע לנו לנצח.

בד"כ האוהדים לא שרים "you never walk alone" בהפסדים, הפעם נדמה לי ששמעתי אותם שרים, וזו היתה שירה עצובה.

את הכותרת כתבתי רק בסיום, קיוויתי שהיא תהיה אחרת.
להתראות בעונה הבאה.