מלבד השעון המפורסם בעולם, העיר לונדון ידועה בעוד כמה אטרקציות מעניינות. 22 כאלה ליתר דיוק. 22 אצטדיוני כדורגל, כל אחד מהם מכיל בממוצע כ-24 אלף מושבים. בלונדון קיימים גם בערך שמונים מועדוני כדורגל – שלושה מתוכם הגיעו לגמר טורניר אירופי השנה.
במקרה של לונדון, לא מדובר בצירוף מקרים, אלא בתופעה. בארבעת הליגות הבכירות באנגליה ישנם 13 מועדוני כדורגל לונדוניים, 6 מתוכם בליגה הבכירה (פרמיירליג). הקבוצות מהעיר לונדון חולקות יחדיו 21 תארי אליפות באנגליה, כאשר ארסנל מובילה את הרשימה עם 13 אליפויות, בעוד צ'לסי אחריה עם 6 אליפויות וטוטנהאם סוגרת את הרשימה עם 2 אליפויות בלבד.
אז מה הופך את עיר הבירה האנגלית לבירת הכדורגל העולמית? תלוי את מי שואלים. הסיבה העיקרית מצויה כנראה בראשית ההיסטוריה של הכדורגל המודרני. על שלל גלגוליו השונים והטענות של מדינות רבות (בהן סין, איטליה ואפילו אוסטרליה) לאבהות על הכדורגל המודרני, קיימת הסכמה רחבה שמשחק הכדורגל כפי שמוכר לנו היום החל את צעדיו הראשונים באנגליה של סוף המאה ה-19, כאיחוד של התאחדות הרוגבי עם התאחדות הכדורגל שהייתה קיימת אז לגוף בשם Football Association או בקיצור, FA.
ב1871 החלה התחרות המאורגנת הראשונה של משחק הכדורגל המודרני, הידועה לכל מעריץ כדורגל אנגלי כ- FA Cup. בשנים שקדמו לו התקיימו כמה טורנירים אחרים, אך כללי הפורמט היו מעט שונים ממה שאנחנו מכירים היום. ומה לגבי משחק הכדורגל הבינלאומי הראשון? ניחשתם נכון, גם הוא שוחק בלונדון. ב5 במרץ 1870 נבחרת סקוטלנד הגיעה למשחק מול הנבחרת האנגלית באצטדיון קנינגטון, אצטדיון קריקט שנוסד אי שם ב1845. כיאה לסגנון המשחק הבריטי של פעם, תוצאת המשחק הייתה תיקו מאופס עם הרבה דם על המדים של שחקני שתי הנבחרות.
אז מה צופן העתיד לכדורגל האנגלי? כנראה שדברים טובים, והרבה מהם. הכסף הגדול שמגיע ממשקיעים מרחבי העולם ומכספי זכויות השידור הלא נגמרים ללא ספק תורם משמעותית לכוחה העולה של הליגה האנגלית באירופה. מלבד הכסף שזורם לקבוצות, קיים תהליך נוסף שלא מקבל הד תקשורתי רחב מספיק בהיבט הספורטיבי. באי הבריטי, כמו באירופה כולה, מתרחשים תהליכים דמוגרפיים שעשויים להשפיע על סצנת הכדורגל המקומית.
האי הבריטי מיושב כבר 60 אלף שנים, אך מלבד כמה מסעות כיבושים, האחרון שבהם התרחש אי שם בשנת 1066 לספירה, מרבית המהגרים הגיעו למדינה משנת 1955 ואילך ממדינות כמו אירלנד, פקיסטן, והודו שבלשון המעטה הקשר בינן ובין כדורגל הוא מקרי בהחלט.
אז מה השתנה בשנים האחרונות? גל הפליטים הרחב השוטף את אירופה משפיע על מדינות המוצא של המהגרים החדשים המגיעים לאנגליה. מבט זריז על ההרכב של צ'לסי במשחק הגומלין בחצי גמר הליגה האירופית מול פרנקפורט יכול לשפוך קצת אור על המגמה המתרחשת במדינה. שני שחקני ההרכב האנגלים היחידים ששיחקו במשחק היו רוס בארקלי ורובן לופטוס-צ'יק. המשותף לשניהם הוא הורים מהגרים. אביו של בארקלי היגר מניגריה ואביו של לופטוס-צ'יק הגיע מגויאנה.
שחקנים בולטים נוספים בעלי רקע דומה ניתן למצוא גם ביריבה העירונית טוטנהאם. אביו של דלה עלי היגר מניגריה ואילו אביו של קייל ווקר היגר מג'מייקה. הדור החדש של המהגרים באנגליה משתלב בחברה דרך הספורט, ואין באנגליה עיר טובה יותר למהגרים מאשר לונדון. על פי דו"ח האו"ם לענייני פליטים משנת 2017, 14.3% מתושבי אנגליה הם מהגרים. המכון לחקר פליטים של אוניברסיטת אוקספורד קובע כי 36% מהמהגרים במדינה מתגוררים במטרופולין לונדון, דבר שיכול להסביר את ריכוז הכישרונות העצום של ילדי המהגרים בסצנת הכדורגל הלונדוני.
אחרי אלפי שנות DNA אנגלי עם כישרון מועט בכדורגל, התהליך הדמוגרפי של העשורים האחרונים באנגליה יוצר אט אט את האנגלי החדש, כזה שמשחק כדורגל טוב יותר מאבותיו. אליפות העולם עד גיל 20, אליפות אירופה עד גיל 19, אליפות אירופה עד גיל 17 וחצי גמר היורו עד גיל 21 הם רק חלק מן ההישגים של הנבחרות הצעירות של אנגליה בשנים האחרונות. נותר רק לשאול מתי ההישג מגביע העולם ב1966 ישוחזר, או כמו שהאנגלים ישמחו להגיד- It's coming home.
