ביקשנו מכותבי "הזווית" לכתוב על השחקן הראשון אותו העריצו ושבזכותו התחילה או התחזקה האהבה שלהם לספורט
הזיכרון הראשון שלי מכדורגל היה משנת 97'. הייתי קם בגיל תשע בימי שבת, הבית היה שקט, הייתי מגיע לסלון, פותח ערוץ 5 ורואה את תקציר המחזור של הליגה הספרדית. עד היום, השיר של פתיחת התוכנית של להקת מונאקו, what do you want from me מתנגן לי בראש בכל פעם שאני רואה את הליגה הספרדית. הייתי יושב מהופנט, שומע את נדב יעקבי מעביר את התקצירים, בטירוף שלא מבייש את הטירוף שבו הוא מעביר היום משחקים של ברצלונה. ככה התחלתי להכיר עוד קבוצות ועוד שחקנים. היו אז קבוצות בליגה הראשונה, שהיום רחוקות שנים מלחזור לקדמת הבמה – טנריפה, ויאדוליד, אקסטרמדורה, סלמנקה וסראגוסה, הן חלק מפסקול הילדות שלי.
בקיץ 99', ההורים שלי נסעו לברצלונה והדבר היחיד שביקשתי היה חולצת כדורגל. אני לא חושב שהבקשה הייתה ספציפית כלפי קבוצה כזו או אחרת, או לגבי שחקן ספציפי. כשהם חזרו, קיבלתי חליפה של ברצלונה, שעוד הייתה מקבלת חסות מחברת ההלבשה קאפה. על הגב היה מספר 21 ואת השם L.ENRIQUE.
שבוע לאחר מכן, כל צפייה בתוכנית התקצירים קיבלה משמעות חדשה. ברצלונה קיבלה תשומת לב אחרת ממני והקפטן של ברצלונה קיבל יחס מועדף, עוד לפני שידעתי באמת באופן מוחלט מי הוא ומה הוא בשביל המועדון שאני אוהב עד היום. ככל שגדלתי והתחלתי לראות משחקים שלמים, הבנתי את הטיפוס וזה גרם לי לאהוב יותר את הקבוצה ואותו. הטירוף שלו במשחקים, היכולת לסחוף אחריו את כל שאר השחקנים, העימותים שהיה מגיע אליהם מול יריבים, כוח הרצון שהוא הראה והחגיגה הטהורה שלו כשהיה כובש שער; כל אלה גרמו לי להשתגע בבית, כאילו אני יליד קטלוניה. ככל שהמשכתי לעקוב אחריו, הצלחתי להבין את הכינוי שנדבק בו, "לוצ'ו" (לוחם). העובדה שעבר לברצלונה מריאל מדריד לא פגעה כלל באהבה אליו, אלא אפילו הגבירה אותה. דווקא בשנים שבהן ריאל הייתה בפער גדול מקצועית מברצלונה, בתחילת שנות ה-2000 היה כיף לראות איך אנריקה גאה ושמח ללבוש את המדים של ברצלונה.
אני חושב שהחיבור לשחקן מסוגו של לואיס אנריקה, גרם לי גם בהמשך לאהוב יותר דווקא את השחקנים האפורים יותר, אלה שעושים את העבודה הקשה ולא מקבלים את ההכרה כמו שמקבלים הכוכבים הגדולים. אם אתם שואלים אותי היום איפה החולצה ההיא, אין לי מושג. כנראה עוד לפני שהחלטתי לעשות אוסף של חולצות כדורגל, נתתי לאמא שלי לתרום אותה, משהו שאני סוחב איתי עד היום. ב-2010, כשקיבלתי הזדמנות לקבל שוב חולצה של ברצלונה, בחרתי בלואיס אנריקה החדש מבחינתי, קרלס פויול. אם היום יש לי את הבחירה לקבל או לקנות חולצה של ברצלונה, אני ארצה שהחולצה תהיה של בוסקטס, סרג'י רוברטו או פיקה.
Credit to FC Barcelona Facebook Page
בשנים שלאחר הפרישה של לואיס אנריקה, ניתן היה לראות שיש מחסור בשחקנים מסוגו בברצלונה. גם בשנים של הצלחות כמו בתקופת רייקארד, שהביא את גביע האלופות ב-2006, היו בהרכב הקבוצה שני שחקני בית, פויול ואולגר. בזמן שאולגר נעלם עם השנים, פויול הפך לעמוד התווך ולסמל ענק בפני עצמו. נראה היה שפויול קיבל השראה גדולה מלואיס אנריקה, איתו הספיק לשחק, אבל ידע לקחת את הטירוף למקום שלו. צנוע יותר, שליו יותר וכמובן היה שותף להרבה יותר הישגים משמעותיים עבור ברצלונה.
ברצלונה בתקופת גווארדיולה הפכה להיות הקבוצה של ישראל. אבות, ילדים ואימהות שלא מבינות בכדורגל, הפכו בן רגע להיות האוהדים הכי שרופים של המועדון. חולצות של ברצלונה נראות בכל פינה והפייסבוק מתמלא באלבומים מהקאמפ נואו. אנשים שאוהבים את הקבוצה מגיל צעיר, מתביישים להגיד שזאת הקבוצה שלהם. לך תסביר לאנשים, מה הביא אותך מכל הקבוצות בעולם, להתאהב דווקא בבלגראונה.
Credit to FC Barcelona Facebook Page
בקיץ 2014, לאחר כמה שבועות של שמועות ודיבורים ברחבי התקשורת העולמית, מונה אנריקה למאמן של ברצלונה. אני כמובן הייתי בטירוף. כבר בעונתו הראשונה הוא זכה בטרבל ענק. במשחק הגמר של ליגת האלופות בברלין, ברצלונה ניצחה את יובנטוס. לאחר ההנפה של צ'אבי, ירדו כל שחקני הקבוצה להמשיך את החגיגות על כר הדשא, תוך כדי שההמנון של ברצלונה מתנגן. בראש שורת השחקנים, עמד גבר בן 44 ושר בצרחות את ההמנון. זה היה לואיס אנריקה. המעגל נסגר.
קרדיט תמונה: ויקיפדיה
