איזו אבידה. כבר מעל חודשיים שאתה לא איתנו וחשבתי לעצמי שזה הזמן וזו הפלטפורמה לפרוק את שעל ליבי, להעריך ולהגיד, לכל מי שמוכן לשמוע, עד כמה עזרת לי לאהוב את המשחק הנפלא הזה, להכיר אותו לעומק ולהפוך בסופו של דבר לחסיד של הכדור הכתום.
מה עוד אוכל לספר עליך שאנשים לא יודעים? על זה שלא הפסקת להאמין בעצמך גם כשאחרים קראו לך אנוכי, שרדפת אחרי מייקל כמו משוגע כשהכל נעשה בחן אינסופי על המגרש, שקלעת כמו מכונה בצורה כ"כ מרשימה בקלאץ' ושיכולת לעצור את הזמן בכל פעם שנגעת בכדור (לדעתי לפחות). אז הנה כמה מילים על המסע שלך בליגה – חלקן אובייקטיביות וחלקן לא ממש, כי מה כולנו שווים בלי טעם אישי?
96-7: היית אמור בכלל לשחק בשרלוט, אולם ג'רי ווסט רצה אותך בלייקרס, קרוב לשאק, ואן אקסל וג'ונס בקבוצה מלאה בכישרון ובלי הרבה אופי. לא קיבלת יותר מדי דקות, אבל כולם ראו שיש שם משהו. תחרות הטבעות? צ'ק. ארבעה אייר-בולים נגד יוטה בפליאוף? צ'ק. לי עוד לא יצא לשמוע עליך כי לא היו כבלים בבית והייתי בן 9.
97-8: וואו, יש לנו סוג של יורש. הליגה מתאהבת בך והממוצעים עולים. נעליים מגניבות עם אדידס, אולסטאר צעיר להחריד שבכלל עולה מהספסל לרוב, לצערך בפליאוף זה לא זה, שוב בגלל הג'אז המנוסים. אני מתחיל לשמוע את השם שלך יותר ויותר ומבין שיכול להיות לנו סיפור נפלא ביחד.
98-9: הליגה מקוצרת ואתה ממשיך בשלך. אדי ג'ונס הולך לשרלוט (אירוניה) ואתה משתלט על עמדת הקלעי. שוב מקבלים בראש בפליאוף, הפעם מהספרס – מה הקטע עם כל הקבוצות המאוד מאורגנות האלה??? חאלאס. אני מקבל גופיה ראשונה ואחרונה שלך אחרי שאבא חוזר מארה"ב.
99-00: פציעה ביד משביתה אותך למספר לא מבוטל של משחקים בתחילת העונה והלייקרס מסתדרים יפה עם שאק באמצע, גלן רייס, רוני הרפר ואפילו אייסי גרין קשישא סוגר מעגל. אתה חוזר, שוב מגיע לאולסטר, שוב מתקדם בממוצעים ואני כבר חזק איתך באש ובמים. אליפות ראשונה בגיל 21, ככוכב משנה אמנם, כזה שרוצה יותר בכל יום שעובר. איך שאק יגיב לכל הטוב הזה? פרטים בהמשך.
00-01: אתה מתפוצץ וכולם רואים את זה, כולל שאק. מתחרע על קבוצות, זורק כמו מטורף והכל כדי להצהיר "היי, אני כאן ואני יודע את מי צריך לעקוף ולא אכפת לי שזה MJ האדיר". הקבוצה לעיתים מקרטעת בגלל זה, מביסה את כולן בפליאוף ואתה לוקח אליפות שניה, עדיין כוכב משנה, עם קסם אישי שמטשטש את כולם, כולל אותי.
01-02: עונה יותר הרמונית, טבעת שלישית ויש כבר יותר בסיס להשוואה עם מייקל, אבל בכל זאת מדובר בקבוצה של שאק. אי אפשר לעצור אותך והאמביציה בשחקים. ממוצעים נהדרים שמצביעים על רגיעה מסוימת, כי הבנת מה נכון יותר והתבגרת (בערך). אולסטר MVP בעיר הולדתך פילדלפיה ועוד אליפות אצלך ביד. תענוג עילאי ואני בכלל לא אוהד לייקרס, אבל איתך כלום לא משנה.
02-03: הטיטניק עולה על קרחון ראשון. מגיעים לפליאוף, אבל הספרס זוכים בנקמה והשושלת נתקעה. הורדת את האפרו שממש חיבבתי בסוף העונה הקודמת וזאת עוד הצהרת כוונות, שאתה רוצה את הכסא של מייקל בכל מחיר. לאחר מכן נתפסת בקולורדו עם המכנסיים למטה – מעשה פסול בכל קנה מידה – אני יודע שאתה טוב מזה.
03-04: עונת הלהיות או לחדול. הביף שלך עם שאק בולט מדי, קארל מלון וגארי פייטון באים לחזק ולגנוב טבעת, חבל שלדטרויט פאקינג פיסטונס יש תכניות אחרות (לעשות הגנה למשל). איכשהו אתה מתנקה ממה שקרה בקולורדו, מחזיר זמנית את הלייקרס לעניינים עם קליעה מהסרטים בשניה האחרונה וזהו, תם עידן בעיר המלאכים.
אני לא אכנס לשנים האבודות בין 05-07, חוץ מלשתף שאלה שנות המבחן הבאמת גדולות שלך. אתה מחליף מספר בין לבין מ-8 ל-24 ואחרי עונת כישלון ראשונה ללא שאק, מחזיר את הלייקרס לפליאוף שנתיים ברצף, ואם למייקל היה בהתחלה קשה מול בוסטון ודטרויט, הרי זה רק נכון שגם לך יהיו יריבות מרות – שלום לסאנס ושוב לספרס. פיניקס ונאש מדיחים אותך באותן שנתיים וסימני השאלה עולים "האם הוא יכול בלי שאק"?
07-08: קיבלת MVP ראשון של הליגה ואני כמו אבא גאה מבסוט. הגעת לגמר ראשון אחרי 4 שנים, עשית הכל, אתה המייקל ג'ורדן של שנות האלפיים בלי ספק, אבל את בוסטון סלטיקס המאובזרת זה לא מעניין. מה חסר לך ילד? קיבלת כוכב משנה בדמות גאסול, דרק פישר חזר למסור לך בכל הזדמנות, ביינום זה מן שאק חדש (באותם ימים) שיידע לכבד אותך כי היית שם קודם… אוף.
08-09: אחרי אולימפיאדה גדולה שלך ומדליית זהב, אחרי שהסברת לילדודס של דראפט 03 המושתנים איך משחקים נכון, אחרי עוד עונה נהדרת, זהו! אליפות רביעית ששמה אותך בקלאס אחר, אתה משתווה לשאק ואני בעננים. הזכרת לי שאתה לא רק מודל לחיקוי במגרש השכונתי ושיש על מי לסמוך. מברוק!
09-10: אז למרות האליפות, שמו עליך כוכבית, כי היריבה דאז אורלנדו היו חדשים מדי? בבקשה אמר הגורל – יש לנו REMATCH בגמר נגד בוסטון, שמסרבים להיגמר למרות ממוצע גילאים לא מחמיא של פירס, גארנט ואלן.
איזו אליפות מתוקה זאת היתה. שבעה משחקים שהרגישו כמו נצח, קליעות הזויות גם של הצוות המסייע שלך והנה לכם קריירה סקסית, מיוחדת ומרנינה, הרבה יותר מזו של טים דאנקן המייבש וחסר הכריזמה, פוי.
שוב, לא אכנס לשנים שאחרי מטעמי אכילת ראש וגם כי משהו כבר לא זז כמו פעם. יש דור חדש ואתה כבר מעל 30 חביבי. לברון, דוראנט, ווסטברוק, דרק רוז, ווייד, הם רק חלק ממי שמתחילים לקחת פיקוד על הליגה. שלוש שנים פחות יפות עוברות להן ואני כואב איתך את הפציעה הנוראית ב-13' שבעצם מסיימת לך את הקריירה. ידעתי שתלך לזרוק את אותן שתי קליעות עונשין, שתנצח את גולדן סטייט ותארגן להם עוד קצת זמן לחשוב על מה יהיו בשנה שאחרי, ושלא תגיע רחוק בפליאוף גם אם תשחק. דיכאון.
עוד שלוש שנים עוברות להן ואתה עושה את הבלתי יאומן וחוזר לשחק כמו האלוף שאתה. הקבוצה לא משתפרת ורק שוקעת ואתה גם, מדי פעם מספק עוד מהלך לפנתאון ואני דוחה את הקץ בדמיוני, אין דבר כזה ליגה בלעדיך – או שיש?
המשחק האחרון שלך נגד אותה יוטה שדאגו 20 שנה קודם לכפכף אותך, מבטא כל פרט וסיבה להערצה שלי כלפיך. עשית את זה בדרך שלך קובי, 60 נקודות בלי קשר למציאות, שלחת נשיקה לקהל שהגיע ובחר בך ולא בגולדן סטייט ששברו את שיא הנצחונות בליגה, ורכבת אל השקיעה.
ואז הגיע אותו בוקר מקולל…
