לכל אורך השבוע האחרון חיכיתי למשחק של סיטי מול ליברפול. הקבוצה של פפ מסמלת בעיניי יותר מכל את הכדורגל היפה והמלהיב באירופה והיא הקבוצה האירופית היחידה שנהניתי לצפות בה העונה מדי שבוע. אני האמנתי, כמו רבים אחרים, שההתמודדות הזו תהיה המרתקת הערב בעוד שבארסה ומסי יטיילו ברומא בדרך לחצי הגמר.
גם לפני שהמשחקים החלו התעניינתי רק במשחק של סיטי ובהרכב של פפ – שלושה בלמים, קשר אחורי בודד ושישה שחקנים באוריינטציה התקפית במה שנראה כ-"הכל או כלום" של גווארדיולה. אני האמנתי שההימור הזה יסתיים בעלייה לחצי הגמר וקאמבק מרגש של הקבוצה הטובה באירופה לטעמי.
המשחק החל וסיטי עלתה ליתרון כבר לאחר שתי דקות משער של גבריאל ז'סוס הצעיר במה שרק חיזק את האמונה שלי. ארבע דקות לאחר מכן נשמע איתות מהאולימפיקו המרוחק שבאיטליה. מזפזפ כמיטב המסורת ורואה שדז'קו כובש. בסדר, חשבתי לעצמי. אז בארסה תנצח 3-1 וטר שטגן לא יוכל להוסיף לרזומה שער נקי נוסף, לא רלוונטי. עדיף לי להמשיך לצפות בקאמבק המתהווה של סיטי הגדולה.
באיזור הדקה ה-40 כדור של ברנרדו סילבה פוגע בקורה ושתי דקות לאחר מכן לירוי סאנה כובש שער חוקי שנפסל בשל טענת נבדל שלא היה כשהכדור מגיע אליו לאחר נגיעה של מילנר באדום. המהלכים הללו רק חיזקו את תחושתי – סיטי הולכת לעלות, אין מצב שאני מעביר ערוץ ומפספס את המפגש הענק הזה.
בפתיחת המחצית השנייה אני מבין שפפ הורחק לאחר דין ודברים עם השופט ושהמכונה התכולה תתקשה לפעול בלי השלט בדמות המאמן הגאון שלה. סיטי ממשיכה לתקוף אבל ליברפול מנגד מראה שגם היא במשחק ובדקה ה-56 סלאח כובש לאחר פעולה מרשימה של מאנה וטעות של אדרסון בשער. אני בכל זאת ממשיך להאמין באפשרות לקאמבק של סיטי, בטח כשאני יודע שקון אגוארו עוד ממתין על הספסל.
כמה שניות לאחר מכן, הפעם איתות על פנדל לטובת רומא. דה רוסי בועט. אני נזכר בשער העצמי שלו בקאמפ נואו בשבוע שעבר ותוהה לעצמי איזו טרגדיה גדולה זו תהיה אם הוא יחמיץ גם את הפנדל הזה. שום טרגדיה ושום נעליים, הקפיטן בועט פנימה. 2-0 לזאבים מרומא.
כמובן שאני חוזר בכל זאת למשחק של סיטי. אגוארו עולה מהספסל. ליברפול מתחילה לשלוט במשחק. בינתיים .. הודעות רבות על בעיטות נוספות למסגרת של רומא. החלטתי, נגד כל מחשבה הגיונית בראשי, שאני מעביר סופית למשחק של הרומאים. הרי תמיד אהבתי את פרנצ'סקו טוטי האגדי אז ניתן כבוד לקבוצה שהוא הקיסר בלתי מעורער שלה. הדקות עוברות ואני מתחיל להרגיש את האווירה הרומאית ברחבי הסלון. רץ א-לה סלאח לשלוף חולצה של נבחרת איטליה שמסתתרת לי בארון עוד מאז הזכייה של הסקוואדרה אזורה במונדיאל 2006 ונשלפת רק באירועים מיוחדים (כמו הגמרים של יובה מול בארסה וריאל). לרוב היא לא עוזרת, נקווה שהפעם כן.
רומא ממשיכה לתקוף והלב שלי דופק במהירות רבה. די פרנצ'סקו מבצע חילוף התקפי ומעלה את אל-שרעוואי על חשבון נאינגולאן. אם המאמן המוטיבטור מאמין ומוכן ללכת על כל הקופה אז גם אני. שניות לאחר מכן מגיע דיווח על שער של פירמינו באיתיחאד, נושם לרווחה ומבין שלא אפספס שום קאמבק של הסיטיזנס. הפעם כבר בכלל לא מעביר לצפות בשער, אלא נשאר כל כולי עם אהובתי החדשה מבירת איטליה.
בהתקפה הבאה טר-שטגן עוצר בעיטה מטורפת של אל-שערוואי שנכנס כאמור רק מספר דקות קודם לכן. עוד התקפה נבלמת בהגנת בארסה ומורחקת לקרן. ברגע הזה הרגשתי שהכדור הולך לנחות ברשת, אי אפשר להסביר את ההרגשה הזו. מנולאס נוגח פנימה. צמרמורת שלא הרגשתי שנים. אני אוהד של רומא חשבתי לעצמי, מהיום אני אוהד של רומא.
הדקות עברו והאמונה גברה. אנחנו בדרך לחצי הגמר! לפני שעתיים בכלל לא התעניינתי במשחק של הג'יאלרוסי ועכשיו אני מרגיש כאחרון האוהדים. כמה מדהים הוא משחק הכדורגל שאני כל כך אוהב. שריקת הסיום – רגע שלא אשכח עד יומי האחרון. אושר גדול שהתפרץ בצעקות אדירות שהעירו את הילדים של השכנים.
אחרי המשחק נרגעות הרוחות ואני מנסה להבין את מאורעות השנה האחרונה. חבורת לוחמים באדום שרדפו אחרי כדור בבירת איטליה הרחוקה ריגשו אותי עד דמעות. ה"רמונטה" של הרומאים נגעה בליבי הרבה יותר מאשר ה"רמונטאדה" של בארסה מול פ.ס.ז' וכל משחק אחר של מנצ'סטר סיטי או במילים אחרות – הלב גבר על הראש – בנוקאאוט מהדהד.
