עוד כמה שעות אני אעלה במדרגות של רוממה והלב ידפוק כמו משוגע, הבטן תכאב והגרון יצרח – כל אלה הם תסמינים למה שנקרא אהדה לקבוצה, כדורגל או כדורסל זה לא באמת משנה, העיקר שזו את. וכשאני אומר את, אני מתכוון להפועל חיפה כדורסל, שפותחת עונה ראשונה בליגה הלאומית בכדורסל, מול הפועל מגדל העמק.

ההיסטוריה מלמדת שבמועדון האדום  שיחקו עוד הרבה לפני תקופתי שחקנים גדולים כמו מיקי שוורץ, שמעון אמסלם, וגדלו במועדון שחקנים כמו גיא גודס (שיגיע היום למשחק), בר טימור, חיים זלוטיקמן ועוד רבים וטובים.

אני אחזיר אתכם קצת אחורה, ארבע שנים ליתר דיוק.

חבר מגיע ומספר לי שיש משחק בין הפועל כרמיאל להפועל חיפה בכדורסל. אני לא חובב כדורסל ובחיים לא הייתי במשחק, מקסימום צפיתי בטלוויזיה, אבל השם הפועל חיפה מחייב. הגעתי לאולם שבו התאמנתי בתיכון, התיישבתי בפינה ולאט לאט התאספו להם כ-50 אוהדי הפועל חיפה שהתחילו לשיר את השירים מהכדורגל שאני מכיר כל כך טוב, מלווים בתוף ענק ובלי שנייה שקט. באותו משחק הפועל חיפה דרסה את כרמיאל ב 20-30 הפרש, התאהבתי.

התחלתי לעקוב כדי להבין על מה כל הרעש, קבוצת אוהדים שהחליפה עוד ניהול כושל והקימה מועדון מליגה ב' הצנועה, והמטרה? ליגת העל. ככל שעבר הזמן החיבור לקבוצה גדל וכך גם ההשקעה שלי. הנסיעות למשחקי בית הפכו גם למשחקי חוץ, ההתרגשות שלפני משחק והכאב אחרי הפסדים הפכו אותי מאוהד פסיבי לבעלים של הפועל חיפה בכדורסל.

מחלום משוגע שקם לפני חמש שנים למציאות, מאוהדים שלקחו את המועדון שכל כך אהבו ואמרו "ננסה להחזיר עטרה ליושנה", והצליחו! כשמחלקת הנוער מייצרת שחקנים, כששחקן צעיר הוא בורג מרכזי מאוד בקבוצה, כשרואים כזאת מחויבות לאוהדים שלא משנה להם מה התוצאה ואיך היה המשחק, תמיד השחקנים מגיעים לכל אוהד ואומרים – "תודה, תודה שהגעתם". את חגיגות העליה האוהדים והשחקנים עושים ביחד בפאב של אוהד, אז איך אפשר שלא להתאהב?

בליגה כל כך קשה כמו הלאומית שכוללת קבוצות כמו הפועל באר שבע, עירוני נס ציונה, קריית אתא,עפולה ועירוני רמת גן, לדעתי המטרה הראלית שהקבוצה צריכה להציב לעצמה היא לסיים במקום 4-6, לבסס עמדות ולהתכונן לשנים הבאות באמצעות מחלקת נוער חזקה, גיוס אוהדים ויצירת מסורת שתוביל אותנו לאט לאט ובלי שום "התאבדות" כלכלית לליגת העל ואולי להפוך להיות סוג של הפועל ת"א.

היום בעוד כמה שעות, הפועל שלי תארח את משחק הליגה הראשון ברוממה, האוהדים יגיעו, השחקנים יתאבדו על המגרש ואפילו הטלוויזיה תשתתף באירוע החגיגי, ואני? בלי קשר לתוצאה וליכולת, החיוך יישאר אחרי המשחק כי הפועל שלי חזרה הביתה.