וואו.
איזה מחזה מרהיב.
כמו קריסת הקרחונים בקוטב.
כמו תופעת הבולענים בים המלח.
כמו שריפות ענק באוסטרליה או קליפורניה.
כל כך מרהיב שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים.
כל כך מדהים שאפשר לקרוא עליו שוב ושוב ושוב.
כתבו על זה כבר מיליוני מילים, וגם אני כתבתי בעבר, אבל אני פשוט חייב לכתוב על כך שוב, ואני מתכוון להתרסקויות המפוארות והמרהיבות של האימפריה הצהובה בכדורסל והענק הירוק בכדורגל (ושהניצחון האחרון על עכו לא יבלבל אתכם).
אין בי שנאה לשני המועדונים הללו, כי אני חושב שאין מקום למילה הזו ולרגש הזה בחיים בכלל ובספורט בפרט.
יש בי קצת שמחה לאיד מכיוון שככל שהתבגרתי, הבנתי שאין מקום לגישה הכוחנית של יענקל'ה ושימון.
בעיקר יש בי רחמים, חמלה ואמפתיה לשני האנשים המבוגרים ורבי הזכויות הללו, שיושבים וסובלים שבוע אחר שבוע. גם אם אני לא מסכים עם דרכיהם ושיטותיהם, אני לא יכול שלא להעריך את ההשקעה העצומה שלהם, כספית ונפשית, במועדונים שלהם. והם סובלים האדונים הללו, כמה הם סובלים ביציע עם כובע קסקט או חליפה ועניבה צהובה. הכי גרוע זה שכל המדינה רואה שהם סובלים, בשידור חי ובקלוז אפ.
קרדיט לדף הפייסבוק של מכבי חיפה
אז מה קורה לשני המועדונים הללו?
למה הם קורסים ומתרסקים?
אינני מתיימר לדעת את הסיבות ויותר מכך, אני חושב שהן לא ממש חשובות מאחר וההיסטוריה מלמדת אותנו שמדובר בתהליך טבעי, שכל ארגון גדול עובר אותו, בין אם קוראים לו מועדון ספורט, חברת סלולר או מדינה:
פעם איטליה וטורקיה שלטו בעולם, והיום?
רק אתמול חב' טבע היתה הדוגמא לניהול והצלחה…
מישהו זוכר שבלגיה שלטה על שטחים עצומים באפריקה?
איפה נוקיה היום?
איפה האימפריה האוסטרו-הונגרית ששלטה באירופה רק לפני מאתיים שנה?
אין ארגון שיצליח לשרוד בצמרת ללא סוף וללא תקופות שפל.
אין ארגון שירוויח לנצח או ינצח שוב ושוב.
תקופת ההצלחה יכולה להימשך עשרים שנה, שלושים או מאתיים שנה, אבל היא לא תימשך לעד ותסתיים בדרך זו אחרת.
לכל ארגון היו ויהיו סיבות שונות לירידה או לקריסה המוחלטת, והדרך היתה ותהיה שונה, אולם הדרך למטה היא בלתי נמנעת, ולא תמיד אפשר לנתח את הגורמים המדוייקים לכך.
גם בספורט הקבוצתי אין מועדונים שלא עברו תקופות שפל, כולל ברצלונה וריאל שנראה כאילו שלטו בכדורגל הספרדי והאירופי מימי האינקוויזיציה. יונייטד, ליברפול, בוסטון סלטיקס או ניו יורק יאנקיס הן רק קצת דוגמאות לקבוצות ששלטו שנים בליגות שלהן ואחר כך שקעו לתקופות של בינוניות וחוסר הישגים.
גם בכדורגל הצעיר שלנו יש דוגמאות כאלה, כמו הפועל פ"ת, ששלטה בשנות השישים, ואפילו מכבי ת"א שחוותה שנים ארוכות של בינוניות ודשדוש, עד שהגיע המושיע גולדהאר והוציא אותה מהביצה בשנים האחרונות.
אז מה הפיתרון, ואם התהליך הוא בלתי נמנע מדוע להתאמץ בכלל?
למרות שהתהליך הוא בלתי נמנע, אני חושב שהארגון יכול לנסות ולהשפיע על משך התהליך, על התוצאה הסופית שלו, על הסיכוי לצאת ממנו על הרגליים ועל משך תקופת ההתאוששות. הארגון, כמו כל אורגניזם, יתמודד על חייו, אולם ככל שהוא יבין מהר יותר שהתהליך הוא בלתי נמנע ומחוייב המציאות, הוא יצליח להחלץ ממנו בצורה טובה יותר.
או. קיי. ובכל זאת מה הפיתרון?
אני לא מתיימר לדעת מה הפיתרון לבעיות הצהובות והירוקות, אולם מה שמשותף לשתיהן ומה שלא השתנה בהן בשנות המשבר הארוכות הוא הבעלים הוותיקים של הקבוצות, יענקל'ה, שימון ופדרמן. כל שאר הגורמים המעורבים בקבוצות התחלפו כמו בקרוסלה.
לדעתי המסקנה היחידה היא שכנראה הגיע הזמן שהבעלים ירדו מהבמה ויוותרו על השליטה בדרך זו או אחרת.
זה יכול להיות מכירה, או העברה לגוף מנהל כלשהו או כל דרך יצירתית אחרת, שבה הם לחלוטין לא יהיו מעורבים בניהול הקבוצות.
בתחילת העונה חשבתי שהמעבר של שמעון מזרחי ליציע הוא נכון וראוי, אלא שהזמן מוכיח שהוא אינו מספיק, ומכבי ת"א, למרות תקציב עצום ביחס לליגה, ממשיכה לקרטע בזירה המקומית, וגם באירופה היא נכשלה, אם כי שם קיים לפחות התירוץ של תקציב נמוך.
איכשהו הנוכחות הפיזית והרוחנית של הבעלים משתקת ובולמת את כל הגורמים בשתי הקבוצות. מנהלים, מאמנים ושחקנים, מפיקים תוצאות גרועות ביחס למשאבים המושקעים וביחס לפוטנציאל, ומצליחים הרבה יותר במקומות אחרים.
ברור לי שהוויתור על שליטה במפעל החיים שלהם הוא קשה עד בלתי אפשרי, אבל יתכן מאוד שזה הפיתרון היחיד שיציל את שתי האימפריות מקריסה מוחלטת.
סיימתי את כתיבת הטור ביום בו פורסמה תקיפת הכור בסוריה, ואחת המסקנות העיקריות מהמבצע היא שבמשך שנים היתה קונספציה מוטעית שהסורים לא יבנו כור גרעיני.
אני מתרשם שגם הבעלים בצהוב ובירוק שבויים בקונספציה מוטעית שבלעדיהם אין למועדונים שלהם תקומה.
שימון ויענקל'ה – אל תחפשו הסברים לוגיים ופתרונות הגיוניים למשבר. לא כל דבר בטבע ניתן להסבר מדוייק. פשוט שחררו, לפני שיהיה מאוחר מדי, ומי יודע אם גם היום זה לא מאוחר מדי.
