כל אוהד כדורגל ישראלי מכיר את המושג "ארבע הגדולות" ויודע מיהן. מתחת לארבע האלה בהיררכיה של הכדורגל שלנו אפשר למצוא קבוצות שנקרא להן "דרג שני" – קבוצות עם היסטוריה מרשימה. הפועל ב"ש היא ללא ספק אחת מהן. מכבי פ"ת, לטעמי לפחות, ראויה גם להיות שם ולו מהסיבה שרק 3 קבוצות שיחקו יותר עונות ממנה בליגה הבכירה.
בכל הנוגע לגביע המדינה, שתי הקבוצות, שייפגשו השנה בגמר, לא מגיעות עם רזומה מוצלח במיוחד – רק 4 הופעות בגמר לכל אחת. ב"ש זכתה פעם אחת בלבד, פ"ת פעמיים (אחת מהן עוד לפני קום המדינה). לקראת המפגש המסקרן ביניהן יצאתי למסע בזמן שסוקר את ההופעות הקודמות של שתי הקבוצות במעמד הגמר. הדקו את החגורות.
מכבי פ"ת
משחק הגמר ייערך השנה ב-13 ביולי. באותו יום בדיוק ימלאו 85 שנה לזכייה של המלאבסים בתואר הראשון בתולדותיהם. גמר הגביע של 1935 הפגיש את מכבי פ"ת עם הכח ת"א – כן, היתה קבוצה כזו, שהוקמה ע"י יוצאי הכח וינה ובהמשך התאחדה עם מכבי ר"ג כדי ליצור את הכח ר"ג המוכרת לכולנו. כ-5,000 צופים הגיעו לאצטדיון המכביה המיתולוגי הסמוך לנמל ת"א כדי לחזות בילד בן 17 העונה לשם גאול מכליס כובש 5 דקות לסיום את השער היחיד במשחק ומעניק לפ"ת את הגביע. לגמר השני שלה הגיעה פ"ת ב-1939, הפעם זה נגמר בהפסד 2:1 מול הפועל ת"א.
אל גמר הגביע הראשון שנערך אחרי קום המדינה, ב-1952, העפילה פ"ת עם אותו מכליס, הפעם כמאמן. מולה התייצבה האלופה מכבי ת"א שהיתה פייבוריטית. כמה פייבוריטית? במשחק הליגה האחרון שלה לפני הגמר היא הביסה את מכבי ראשל"צ 1:12. בחצי הגמר היא ניצחה את הפועל פ"ת 1:7. מכבי פ"ת סיימה באותה עונה כסגנית האלופה, אבל לכולם היה ברור מי אמורה לנצח. את אמנון כרמלי זה לא עניין ובדקה ה-55 הוא הימם את באי אצטדיון באסה (לימים בלומפילד) והכניע את אברהם בנדורי. השער הזה הספיק להביע את הגביע למלאבס.
לא פחות מ-49 שנים חיכו במכבי פ"ת להופעה הבאה שלהם בגמר. בעונת 2000/01 המסע של פ"ת בגביע היה מופלא. בשמינית הגמר הם הדיחו את קבוצת הצמרת של הפועל חיפה ובחצי הגמר עשו קאמבק בלתי נתפס מול האלופה שבדרך מכבי חיפה, עם בניון, פראליה, קייסי, חרזי, קלשצ'נקו ומי שאתם רק רוצים, שהוליכה 0:2 בדקה ה-85 וכבר החלה לפנטז על דאבל. בתוך 3 דקות שי הולצמן ואיתן פריינטה היממו רבבות צופים באצטדיון ר"ג וגררו את המשחק להארכה, ובדקה ה-115 פריצה מדהימה של גיא יצחק הסתיימה בטיל לרשת של דוידוביץ'. אלפי אוהדים של מכבי והפועל ת"א, שהמתינו לחצי הגמר השני, חגגו את השער הזה כאילו הם נולדו למשפחת לוזון.
בגמר המתינה לפ"ת לא אחרת מאשר מכבי ת"א, שקיבלה הזדמנות לנקום על ההפסד ההוא בגמר אחרי כמעט יובל. חבורת הלוחמים הקשוחים של יוסי מזרחי הצליחה לעמוד בלחץ עד הדקה ה-56 בה רודריגו גולדברג נגח כדור שגולן מלול הגיב אליו באיחור והעלה את ת"א ל-0:1. פ"ת ניסתה לצאת קדימה ולהשוות אבל בדקה ה-76 מתפרצת של הצהובים הסתיימה בשער מפתיע של אלי ביטון שניסה להעביר כדור רוחב שאיכשהו הסתובב לרשת. מול רבבות צהובים באקסטזה ביציעים, פ"ת כבר לא יכלה לחזור מזה ולקראת הסיום אבי נמני הוסיף עוד אחד. מאז לא חזרה פ"ת לגמר, עד העונה. מכל מי שהגיע איתה לגמר האחרון, אבי לוזון עדיין כאן.
הפועל ב"ש
בשנות ה-70 בירת הנגב עלתה על המפה עם שתי אליפויות היסטוריות להפועל ב"ש. שניים מכוכבי האליפויות האלה היו החלוץ האגדי שלום אביטן והקשר המחונן רפי אליהו, שהמשיכו לשחק עוד שנים רבות במועדון. בעונת 1983/84 הם הגיעו יחד עם הקבוצה לגמר הראשון בתולדותיה. מולה עמדה הפועל לוד, עם שלושת האחים בנודיס, עם דרור קשטן על הקווים ועם אחד – יעקב בוזגלו. לוד הדיחה מהגביע באותה עונה את בית"ר י-ם ואת מכבי ת"א, אבל עדיין איש לא חשב שיש לה סיכוי מול ב"ש. אלא שהלודאים הצליחו להעביר 120 דקות בלי לספוג ובדו-קרב הפנדלים ב"ש החטיאה 3 פעמים (אחת מהן של רפי אליהו) לעומת החטאה אחת בלבד של לוד שזכתה בתואר היסטורי.
13 שנה המתינו בדרום להופעה נוספת בגמר. בעונת 96/97 אלי גוטמן בנה בב"ש קבוצה כשרונית וחזקה מאד, עם שי הולצמן, לירון בסיס, אורן סגרון, דודו חפר, גדי חזות ושחקן רכש קרואטי צעיר בשם ג'ובאני רוסו. החבורה הזו סיפקה הצגות יפות של כדורגל וסיימה במקום השלישי. בדרך לגביע זה הלך קשה, עם נצחונות בפנדלים על מכבי פ"ת בשמינית והפועל כפ"ס ברבע. בחצי הגמר הביסה ב"ש את בני יהודה 2:5. בגמר חיכתה להם מכבי ת"א, עם אבי נמני וניר קלינגר, עם אלי דריקס, אובארוב והברומרים, שהיתה בעונה לא משהו בליגה, אבל עדיין ניצחה את ב"ש פעמיים, כולל 1:4 בוסרמיל. אלא שהפעם, במשחק על כל הקופה, זה הלך אחרת לגמרי. אף באר-שבעי שראה את המשחק ההוא לא ישכח את כדור הקרן בדקה ה-40 שמצא את רוסו שבמספרת מפתיעה הצליח לשים את הכדור בפינה השמאלית של אובארוב ההמום. זה הספיק כדי לעשות היסטוריה. הפועל ב"ש מחזיקת גביע המדינה בפעם הראשונה והאחרונה נכון להיום.
מאז היו לב"ש עוד שתי הופעות בגמר, את שתיהן היא תעדיף לשכוח:
בעונת 2002/03, אחרי שנים לא קלות, היתה לב"ש קבוצה אטרקטיבית ומהנה עם כשרונות דוגמת תומר חליבה, רמי אבו-לבן, אופיר חיים, בלסינג קאקו ושוקי נגר, עם הקפטן הותיק סתיו אלימלך ועם לופא קדוש על הקווים. אחרי שהדיחה את הפועל ת"א בשמינית הגמר ואחרי שנתנה 0:3 בראש למכבי חיפה (שניצחה באותה תוצאה את אולימפיאקוס ומנצ'סטר יונייטד) כל מה שנשאר לב"ש זה לנצח את הפועל ר"ג, שרק 4 ימים לפני הגמר הבטיחה את הישרדותה בליגה הלאומית. את מה שקרה במשחק הזה אף אחד בב"ש לא יכול להסביר. בדקה ה-55 אופיר חלואני הימם את באי אצטדיון ר"ג והעלה את האורדונים ליתרון. ב"ש נראתה אובדת עצות עד שבדקה ה-86 אופיר חיים הצליח להשוות ולהחזיר את התקווה, אבל אז הגיע דו-קרב הפנדלים. 19 שנה אחרי שרפי אליהו החטיא את הבעיטה הראשונה בדו-קרב בגמר נגד לוד, ניגש בנו רמי אליהו לבעיטה הראשונה ושלח את הכדור גבוה גבוה. מנגד, הרמת-גנים דייקו בכל 5 הבעיטות והשלימו את הסנסציה של כל הזמנים בכדורגל הישראלי.
12 שנה לאחר מכן, אנחנו ב-2015. אלונה ברקת בונה פרוייקט שאפתני ומרשים שאוטוטו ישתלט על הליגה ויגיע לשושלת מטורפת של 3 אליפויות ועונה מדהימה באירופה. רגע לפני זה אלישע לוי מוביל את הקבוצה לגמר הגביע. 15 אלף אדומים עושים דרך ארוכה ארוכה עד לאצטדיון סמי עופר בחיפה. מולם 15 אלף צהובים שמלווים את האלופה שנה שלישית ברציפות, מכבי ת"א, שרוצה טרבל, אבל מגיעה בהרכב חסר מאד ועם הגנה מאולתרת, כולל המגנים יובל שפונגין ויואב זיו שמיעטו לשחק וגל אלברמן כבלם. לעומתה, ב"ש הופיעה בהרכב החזק ביותר שלה, עם בוזגלו, ברדה, ארבייטמן, אוגו…על הנייר הזדמנות נפלאה לחורר את ההגנה של מכבי ולעשות מולה 2 מ-2 בגמרים…איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. ראדה פריצה במשחק חייו, יואב זיו עם הברך, שלמה תחזיק אותי. 2:6 מטורף למכבי ת"א. מאז כאמור ההגמוניה הספיקה לעבור לב"ש ולחזור לת"א, אבל האוהדים בדרום כמהים לעוד לתואר. אולי עם אבוקסיס, שמגיע שנה אחרי הזכיה עם בני יהודה, הם ישיגו אותו לראשונה אחרי 23 שנה.
