את החלק הראשון כתבתי ב-11 במאי. החלק השני כבר היה כתוב ומוכן לפרסום שבוע לאחר מכן, אך רצף האירועים שקרו מאז ה-11 במאי ועד עכשיו השאיר אותי חסר מילים. יום לאחר פרסום הטור קרה האירוע הראשון בסדרת אירועים שהוכיחו שלפעמים, גם אם אתה חושב שהגעת לתחתית הבור, הדרך למטה עוד ארוכה.
ביום שישי, ה-12 במאי, נכנסו כמה אוהדי הפועל ת"א למגרש האימונים בוולפסון והתעמתו עם שחקנים, לאחר שלטענתם אדי גוטליב השליך עליהם צידנית מלאה במים. הוא מצידו טען שהאוהדים איימו לתקוף אותו והוא הגן על עצמו. כמה שחקנים אף נחקרו במשטרה בנוגע לקטטה שהתרחשה על הדשא. על האירוע הזה אין מה להרחיב, כי באמת שכל התייחסות אליו כעת היא מיותרת. יום לאחר מכן עלו השחקנים על כר הדשא באצטדיון בנתניה, בתקווה שהפועל אשקלון תמעד ותשאיר לשחקנים סיכוי לנצח ובכך להשלים את מלאכת ההישארות בליגה.
המתח הורגש היטב ביציעים, אנשים החזיקו את הפלאפון צמוד, חיכו לצליל המבשר על שער מהמשחקים האחרים. הערב התחיל טוב מבחינת האדומים, עם שער מוקדם של קרית שמונה מול הפועל אשקלון, והמשיך עם שער של אותו שחקן שרק יום לפני רב עם האוהדים, אדי גוטליב. אבל העונה הזאת של הפועל תל אביב הייתה יכולה להסתיים רק בדרך אחת, בדרך בה היא נגמרה לבסוף- ירידה.
מאז ועד היום הקבוצה עברה מהפך גדול, בעיקר כי רוב הסגל לא ימשיך בעונה הבאה. את ה"תהליך" נשאיר למכבי חיפה, הפועל תל אביב נכנסה לתקופה של בנייה מחדש. נחזור לשיר האוהדים-מי הטמבל בהפועל תל אביב בשנים האחרונות? טמבל מי שמוותר על שחקנים לטובת היריבה העירונית, תוך כדי רמיסת כבודם של אוהדי הקבוצה והמתת המונח "סמל" במועדון הכדורגל הפועל תל אביב. אבל עוד נגיע לזה בהמשך.
נתחיל מההתחלה: לאחר החלטת בית המשפט בעינינו של אלי טביב, בה הוחלט כי טביב הוא הבעלים הבלעדי של הקבוצה, אוהדי הפועל תל אביב יצאו במחאה כדי לגרש את טביב מניהול הקבוצה. הטענות נגד אלי טביב היו רבות- הוא מינה את בתו לתפקיד מנכ"לית המועדון, גזר קופון על שחקנים שהעביר מהמועדון הקודם שהיה בבעלותו-הפועל כפ"ס, שכר את שירותיה של חברת הקייטרינג שבבעלותו בכדי לספק כיבוד לתא הכבוד במשחקי הבית של הקבוצה, ובעיקר ניפח סכומי העברות ושילם יותר כסף ממה שדרשו מועדונים אחרים תמורת הזכויות על כרטיסי שחקן שבבעלותן (לכאורה). כל אלו, בנוסף לאופיו ה"בעייתי" של אלי טביב הציתו מחאה נרחבת כנגד אלי טביב, שלא נשאר חייב מצידו. במהלך הקיץ של שנת 2011, שיחרר אלי טביב את השחקנים שהפכו את הפועל תל אביב לקבוצה הטובה במדינה בשנתיים שקדמו לאותו קיץ, ביניהם וינסנט אניימה, ערן זהבי, איתי שכטר וגילי ורמוט. למרות השחרור המפתיע של כוכבי הקבוצה, אלי טביב החתים במקומם את אפולה אדל, נוסא איגיבור ועומר דמארי, שהצליחו במידה מסוימת להיכנס לנעלי השחקנים שעזבו את הקבוצה.
המחאה נגד אלי טביב החריפה, וכל חברי ההנהלה הבכירים במועדון הגישו את התפטרותם. ב-21 באפריל הצהיר אלי טביב שהקבוצה עומדת למכירה. שלושה חודשים לאחר מכן הכריז חיים רמון במסיבת עיתונאים כי קיבל ייפוי כוח מאלי טביב למכירת המועדון, ובכך הפך לבעלים בפועל של המועדון. שבועיים לאחר מכן הוקמה עמותת "האדומים", עמותת האוהדים של הפועל תל אביב, שהוקמה במטרה לרכוש כ-50% מהבעלות על המועדון מידיו של אלי טביב, ולמצוא רוכש לקבוצה. בסופו של דבר 20% מהבעלות על המועדון נרכשו בידי עמותת האוהדים, ועוד כ-30% נוספים נרכשו ע"י אנשי עסקים אוהדי הקבוצה. גילי ורמוט חזר מקדנציה קצרה בגרמניה, אסי דומב מונה לתפקיד עוזר המאמן ונדמה היה כי הפועל תל אביב נמצאת על המסלול חזרה לפסגת הכדורגל הישראלי. בדיעבד מסתבר שמאחורי הקלעים, אנשים המעורבים בניהול הקבוצה כבר הבינו שמשהו לא טוב קורה.
עכשיו נעבור לרשימת השחקנים ששיחקו בהפועל תל אביב והיו סוג של "סמל" בהפועל תל אביב, ובשלב מסוים מצאו עצמם במדי היריבה השנואה מכבי תל אביב. ואלה שמות:
ערן זהבי – ערן זהבי התחיל את דרכו בקבוצת הילדים של הפועל תל אביב. משנת 1993-2003 שיחק בקבוצות השונות של המועדון, עבר לעירוני רמת השרון לשתי עונות וחזר להפועל תל אביב לעוד עונה במחלקת הנוער לפני שעלה לבוגרים. ערן זהבי שיחק 94 משחקי ליגה במדי הפועל תל אביב, בהם כבש 27 שערים (בלבד). אחרי ניסיון להצליח בפאלרמו האיטלקית ערן זהבי חזר לישראל. כולם ציפו שיחזור למדי קבוצת נעוריו, הקבוצה בה היה סמל ובה הבקיע 2 שערים שלעד יזכרו אולי כגדולים ביותר בהיסטוריה של הפועל תל אביב, שערים שאפילו גם היום, למרות האיבה כלפיו, מעבירים צמרמורת בגופם של כל אוהדי הפועל תל אביב. אני מדבר כמובן על שער האליפות בטדי, ועל המספרת מול ליון. כידוע לכולם ערן זהבי חזר למדי מכבי תל אביב ואיכזב אוהדים אדומים רבים. בהמשך ערן זהבי הצליח להרגיז מספיק אוהדים כדי להפוך לאויב המועדון, ולא רק בגלל אותו מעבר למדים הצהובים. כמה שערי ליגה הוא כבש במכבי? 98 ב119 משחקים.
טל בן חיים – טל בן חיים חתם בהפועל תל אביב על חוזה של שנתיים עם אופציה להארכת חוזה, והיה הבטחה גדולה מאוד שנתנה תקווה לאוהדי הפועל תל אביב, אך קיץ לאחר מכן הוא כבר חתם במדיה של היריבה העירונית תמורת 1.1 מיליון אירו. רן בן שמעון החליט משום מה לשחרר את החלוץ, דבר תמוה בעיני אוהדים רבים, במהלך שהוכח כטעות גדולה. בינתיים טל בן חיים פרח במדי מכבי תל אביב, בעוד הקבוצה האדומה של העיר המשיכה לשקוע.
וינסנט אניימה – נכון, אניימה החל את דרכו בארץ בכלל בבני יהודה, אך הצליח להשאיר את חותמו בהפועל תל אביב והפך לאחד השחקנים האהובים והמחוברים ביותר לקהל בתקופה בה שיחק במועדון. לאחר שבילה כמה עונות במדי האדומים, עבר השחקן לליל הצרפתית בחוזה ל-4 שנים, ולאחר עונה אחת על הספסל של הקבוצה הצרפתית, הגיע אניימה בהשאלה למכבי תל אביב, מהלך נוסף שפגע בכבודם של האוהדים באדום.
שגיב יחזקאל – אמנם שגיב יחזקאל עדיין על תקן "כישרון" ופחות מספק יכולת שמקנה לו מעמד של שחקן גדול בליגת העל, אך הוא הספיק בינתיים לעשות את אחד הזיגזגים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי. הוא גדל במחלקת הילדים של הפועל תל אביב, עבר בגיל 15 למחלקת הנוער של היריבה העירונית, וביקש להשתחרר מהמועדון הצהוב בגיל 18. לאחר 9 חודשים והליך בוררות ארוך, חזר יחזקאל להפועל תל אביב ובשנת 2014 עלה לבוגרים. במדי הקבוצה הבוגרת של הפועל תל אביב שיחק יחזקאל 39 משחקי ליגה, בהם כבש 7 שערים, והיה אחד מהשחקנים המבטיחים שיועדו להשתלב במועדון כשחקן בית. למרות זאת, בתחילת עונת 2016 עבר למדי מכבי תל אביב. עוד פגיעה בליבם המרוסק של אוהדי הפועל תל אביב. מצד שני, שגיב יחזקאל Never say never. אולי עוד נראה אותו באדום.
האחרון ברשימה שלי, מסיבות ברורות, הוא גילי ורמוט. ורמוט, שגדל בהפועל חיפה, הצליח להפוך לאחד הסמלים הגדולים של המועדון האדום בשנים האחרונות. לאחר הצלחה במדים האדומים, ניסה גם ורמוט את מזלו מעבר לים, אך חוסר היכולת להשתלב במקום זר, ביחד עם סדרת פציעות בתקופה בה שהה בחו"ל, הראו לו את הדרך חזרה להפועל תל אביב. אז מה קרה? ב-2 לפברואר 2015 ערך גילי ורמוט את משחקו האחרון במדי הפועל תל אביב. נגד מי? צדקתם, נגד היריבה השנואה בצהוב. יום למחרת הוא כבר לבש חולצה צהובה והוצג במדי מכבי תל אביב. מסתבר שהעסקה נסגרה כמה ימים קודם לכן, וגילי ורמוט ידע שהמשחק נגד מכבי יהיה האחרון שלו במדי האדומים. ב-3 בפברואר 2015 הלב האדום נשבר סופית. תהליך ההתרסקות של הפועל תל אביב, שנדמה היה כאילו הגיע לשיא, היה משחק ילדים במונחים של היום. בינתיים ורמוט הספיק לעבור לחיפה, לצד השני של העיר בה גדל.
נחזור לשיר האוהדים. מי הטמבל?
חיים רמון, שהגיע להפועל תל אביב כדמות משיח, ולמרות שהיה מודע לכל הרעה שנמצאת במועדון, לא היסס לרגע לברוח ברגע הראשון שהיה יכול, אחרי שלא תרם בדבר לפיתוח המועדון.
אלי טביב, שחשב שיוכל לעשות לביתו על חשבון אוהדי הפועל תל אביב. עכשיו נשאר רק לחכות לחקירה של בית המשפט בעניין הכספים "שנעלמו" בתקופתו מקופתה של הפועל תל אביב. נראה אותו יוצא מזה שוב, אחרי שהצליח לפרק את הפועל כפ"ס והפועל ת"א, נראה איך יגמר הסיפור בבית"ר.
אייל ברקוביץ', שנכנס לתפקיד המנג'ר בלי שום יכולת מוכחת, והראה שוב שכישרון של אדם בתור שחקן כדורגל לא מעיד כלל על היכולת שלו לעבוד בתפקיד אחר לאחר פרישה. היום הוא בעיקר מסובך עם אוהדי הפועל ראשון לציון, כאשר עולות נגדו טענות על אי סדרים כספיים וניצול כספי עירייה לטובת חלוקה למקורבים (לכאורה).
מי שחושב שאפשר לנהל מועדון כדורגל בלי חיבור של הקהל לשחקנים ולצוות המנהל. שילוב של שחקני עבר במועדון כדורגל הוא בסיס חשוב לחיבור לאורך זמן בין הקהל והמועדון. שמירת שחקני בית וסמלים של המועדון היא הבסיס לבניית האמון בין הקהל למועדון, גם אם הדבר כולל עלויות כספיות מעט גבוהות. הלב השבור של אוהדי הפועל תל אביב עומד עכשיו בפני אפשרות של בנייה מחדש. בדרך לשם נמצאים שחקני העבר הרבים שרק מחכים להזדמנות לקבל תפקיד מקצועי במועדון. מי שלא רואה איך החיבור הבסיסי בין הקהל למועדון הוא הדבר הכי חשוב במועדון כדורגל, צריך לזוז הצידה ולתת לאחרים לנהל. כבירי לא הצליח לעשות את זה, אולי מתוך אהדה חזקה מידי לקבוצה. כולי תקווה שהאחים ניסנוב יבינו, שעם לב של אוהדי כדורגל לא משחקים. או כמו שברי אומר:
"את רוצה לחכות אני רוצה מיד,
את רוצה קצת אוויר אני רוצה לנשום,
וכשאני מתפרק
את יותר שלמה
גלים גלים בא הכאב
לב שבור הוא לב שלם"
