כדורגל אצלי זו מלחמה. גם כאוהד וגם כשחקן. זה הקרב האמיתי. התשוקה הזו למשחק שיש באנשים שאוהבים כדורגל, היא משהו שאני לא מכיר משום קטגוריה אחרת. לא בספורט ולא בכלל. לפעמים, נדמה כי כדורגל חורץ גורלות.
אתה עולה למגרש ומכניס דיסק אחר לראש. זו לא גרסה חדשה יותר ולא גרסה משופרת, זו גרסה שונה. אתה מתנהג שונה, אתה מדבר שונה, אתה רוצה שונה. אתה אחראי ועם זאת מחורפן. מבין את האחר כשטועה, כי גם לך יכל להתפקשש הפס, אבל גם כועס בטירוף באותו רגע. העצבים יכולים להגיע לשיא, אבל באותה מידה הרגשות האחרים. שמחה שמתפרצת בגול או בעצירת פנדל, תדהמה למול מהלך מבריק ואפילו הממזריות, כשאתה מצליח להשחיל מישהו.
קרב היכולות הזה והרצון התמידי לנצח, משתלבים פה ללבל של תפקוד מלא בגוף. ריכוז מוחלט ויכולות בשיאן. מקפיד על כל מסירה ומוכן לעוט על כל טעות של היריב. אתה חייל במלחמה הזאת, אתה יכול להנהיג ואתה יכול לעשות את העבודה השקטה והשחורה, אבל אתה לא יכול לעשות הכל. התלות באחרים והחובה שלך לסמוך על האדם בקבוצה שלך, מביאים אותך לערבות מעניינת האחד לאחר. זה יכול להיות חבר ילדות שפתאום הוא היריב המושבע שלך וזה יכול להיות סתם מישהו שאחד החברים הביא למשחק היום, ואם הוא יהיה בקבוצה שלך, אתה תצודד בו בלהט כשהוא יבקש עבירה.
כאוהד, התחושה זהה. אתה מקבל קבוצה מגיל צעיר, כל אחד מגיע לזה בדרכו שלו, והיא הופכת חלק מהזהות שלך. אתה מדבר בתור דובר הקבוצה בגוף ראשון, וכשמדברים על המועדון שלך, מדברים על חלק בך. התחושות כשאני במשחק או איך שאני מרגיש בשעות, ביום ואפילו בשבוע שאחרי, תלויים באיך שהתפתח המשחק. זה שונה מכל סיטואציה אחרת בחיים.
יש משהו אמיתי במלחמה הזאת. אתה לא יכול לעבוד על אחרים שאתה משהו שאתה לא. אתה לא יכול לזייף אהדה או יכולת. זה אתה נגד היריבים שלך, אבל זה קודם כל אתה מול עצמך.
רגש זה רגש ואי אפשר להתווכח עם רגשות. האהבה שקיימת בלב האוהדים לקבוצות שלהם, והאהבה שנמצאת בשחקנים שמשחקים בשכונות או באצטדיוני הפאר היא אמיתית לחלוטין. והאהבה הזאת, אכן חורצת גורלות כלפי הבן אדם שנושא את האהבה הזאת בליבו. כמו כולנו – אוהדי המשחק הלא שפויים.
