נבחרת ישראל ומאמנה אנדי הרצוג נתנו זיק של תקווה חדשה לאוהדי הכדורגל הכל כך רבים בישראל, וניצחו שני משחקים רצוף בדרך שנסללת לה לאט לאט לעבר הפלייאוף. אם נהיה כנים, אופ"א, עושה כמעט כל רפורמה אפשרית כדי שנגיע לטורניר גדול עם הגדלת המשתתפות לעשרים וארבע ועם קונספט "ליגת האומות" החדשני אשר לוקח חלק לא קטן בהצלחה אם וכאשר.
דובר רבות על השילוב הנרחב של בני מיעוטים בנבחרת הנוכחית כגון טוואטחה, כיאל, נתאכו, דאבור וסבע, אך על כך פחות ארחיב משום שאני מאמין שאם קשרים מהפריימרליג, קבוצת פאר ביוון וחלוץ שכובש בצרורות באירופה לא היו מגיעים לנבחרת שלנו, על זה היינו צריכים להתדיין.
הנושא שעליו אשים את הזרקור הוא השפה המיליטנטית שנעשה בה שימוש לאחר המשחקים. הן אצל האוהדים (ישראל מלחמה), הן אצל הפרשנים (השחקנים נלחמו כמו חיילים, ירקו דם, השאירו איברים על כר הדשא) ומחלחלת אפילו אל מאמנים בגילאי נוער (ילדים, אני רוצה לראות פה מלחמה, שלא תראו בעיניים!) ולהסביר מה כל כך בעייתי באמירות הללו.
ראשית כל, ספורט הוא אינו מלחמה, הוא ההיפך הגמור ממנה. בעוד שמלחמה נועדה לקדם אינטרסים של קבוצות אתניות שלא מצליחות ליישב סכסוכים בדרכי שלום ודיפלומטיה, ספורט צריך לעשות בדיוק את ההיפך. בספורט אנחנו צריכים לראות את מונאס דאבור מבקיע לפינה הרחוקה, ולא לחשוב אם הוא שר את ההמנון או מה הוא הצביע בבחירות. במדינה כמו ישראל זאת משימה קשה, אבל זהו ספורט מזוקק וזאת משימה אפשרית. בספורט אנחנו צריכים פשוט לאהוב את דאבור כי הוא לובש כחול לבן, משקיע, נותן מעצמו על המגרש ומראה שהנבחרת והמשחק הזה חזקים אצלו יותר מהכול.
שנית, מלחמה היא דבר נורא שגובה קורבנות רבים. הכאב הוא קשה מנשוא לאלה שאיבדו את היקר להם מכול. לדעתי, הדרך הטובה ביותר לכבד את זכרם של אלו שמטרתם הייתה שלום הציבור, הוא להרחיק מאיתנו כמה שיותר מושגים כמו "מלחמה", "להסתער" ו-"לירוק דם". הם כבר עשו את כל הדברים האלה כדי שאנחנו לא נהיה שם. בנוסף, זה גם לתת להם מעין מקום של כבוד לסיטואציה הקשה הזאת.
מעולם לא השתתפתי במלחמה (כנראה שייצא לי מתישהו בשירות המילואים) ואני לא מסוגל להתייחס לנושא כל כך מורכב מבלי להבין אפילו מה המשמעויות שלו ברמה האישית. על פצועים, נכי צה"ל, הלומי קרב ובכלל אנשים פשוטים שהמלחמות שינו אותם.
על מלחמות, פוליטיקה ומה שבניהם לא חסרים דיונים בישראל. אבל לפחות במגרש הספורט בואו נחליט שמהיום, ננסה כמה שפחות להכריז "ישראל מלחמה" ולדמות את המגרש לשדה קרב ופשוט נתעסק בכדורגל.
זהו צעד חיוני הן לקידום הכדורגל, והן לחברה הישראלית בכלל.
