אני מודה, אני בן 34 ואני משוגע על כדורגל (לא שמעתי "אנחנו אוהבים אותך ליאור"), הסיפרה הכי משופשפת בשלט שלי היא 5, האצבע הולכת ישר לשם בכל פעם שאני מדליק את הטלוויזיה. אני קודם בודק מה יש לראות בכל ערוצי הספורט ואחר כך בכל השאר. גם שידורים חוזרים יכולים להשאיר אותי מרותק. גם אליפות אירופה עד גיל 19 לנשים…

אני משתדל לא לפספס משחק של מכבי חיפה, ברצלונה, נבחרת ישראל, ליגה אנגלית ובכלל (זה מתחיל להיות קשה ככל שמצטברים להם ילדים בבית), אבל יש סיבה אחת שבשבילה אני מוכן לפספס אפילו את המשחקים הגדולים ביותר – לשחק כדורגל כמובן.

פעם יכולתי לשחק שמונה ימים בשבוע, שבע שעות כל פעם, "משחק אחרון עד שש", "נו אל תלכו עוד לא חמש", "טוב, משחק אחרון עד ארבע", "התערבות על שלוש קולות?", "שתי פיצות?" "טוב יאללה, גול מנצח". רק אל תלכו…

אבל עם השנים המחויבויות גדלות וגם הגוף כבר לא מה שהיה. זאת נקודה מכריעה. שיטת המשחק משתנה. על עם ישראל אומרים שאלוהים בחר בנו כי אנחנו היחידים שאמרנו "נעשה ונשמע". פעם הייתי רואה כדור, הייתי רץ. קודם כל רץ. נגיע נחשוב מה לעשות. נקרא לזה "נרוץ ונחשוב". היום? היום אני קודם כל מנתח את כל האפשרויות. האם יש לי בכלל צ'אנס להגיע לכדור? ואם אני אגיע אז מה אני יכול לעשות שם? רצים כשחייבים וזהו.

מה זה כדורגל בשבילי? במילה אחת פסיכולוג. אחרי טיפול אחד אני מרגיש הרבה יותר רגוע, בהיי. אחת לשבוע אנחנו נפגשים, חבורה של חבר'ה בגילאי ה-30 פלוס פלוס ומקבלים הזדמנות לחזור להרגיש כמו ילדים, לשכוח מצרות היומיום, להתווכח אם היתה יד או לא או אם הכדור עבר את הקו כאילו זה הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גול בדקה האחרונה של המשחק ששולח את הקבוצה שלך לשבת בחוץ זה מינימום הבאסה של הגול של אנדריאס הרצוג בדקה התשעים ברמת גן.

חוזר הביתה ולא נרדם, מנתח בראש את המהלכים במשחק. "זה לא היה השחקן שלי!!" אני מתעצבן. יום למחרת אני עדיין חי את המשחק, כי הברך עדיין כואבת והשרירים עדיין תפוסים, אבל שיחקתי כדורגל!! וזה מה שחשוב. יוליוס קיסר אמר: "באתי, ראיתי, ניצחתי". אני יכול להגיד בגאווה: "באתי, היזעתי, לא נפצעתי"…

נפגש שבוע הבא, עד אז תנו להתאושש.

לעוד טורי כדורגל בשכונה לחצו כאן