שבוע עבר מאז סיום העונה ועדיין לא כתבתי טור סיכום. מדי בוקר אני קם עם החלטה שהיום אני מתחיל לכתוב ומדי ערב אני נכנס למיטה בלי לעשות דבר בנושא. הסיבה אינה גמר הצ'מפיונס בעוד שבועיים, מכיוון שגם הפסד בו לא יקבע עבורי את התחושות כלפי העונה. אולי זה מכיוון שטור סיכום יכריח אותי להיפרד מהעונה המופלאה הזו, ופרידות הן תמיד קשות.
אין בי אכזבה על המקום השני ועל כך שלא השגנו אליפות. מתישהו לקראת סיום העונה ותוך כדי המרדף המתיש והסיזיפי משהו אחרי מנצ'סטר סיטי גם אני הבנתי שהעונה הזו היא הצלחה, גם אם היא תסתיים ללא אליפות. היא הצלחה בגלל הדרך, ההתקדמות הרציפה והמון רגעים קסומים שהיו בה. היא הצלחה מכיוון שהיא ריגשה אותי והעלתה על פני חיוכים רבים. היא הצלחה מכיוון שהיא סיפור והיא חוויה.
העונה הזו היא הצלחה כי היא תישאר חקוקה בזיכרון הפרטי שלי ובזיכרון הקולקטיבי של אוהדי הכדורגל והליגה האנגלית בכלל ושל אוהדי ליברפול בפרט. היא תישאר בזיכרון, לא בגלל רגעים אייקוניים כמו ההחלקה של ג'רארד או שער אליפות של של אגוארו בזמן פציעות, אלא בזכות מירוץ המרתון הצמוד והאיכותי ביותר בתולדות הליגה בין שתי קבוצות נפלאות, מנצ'סטר סיטי וליברקלופ.
כשאתה משיג את כמות הנקודות השלישית בהיסטוריה של הליגה, אתה כנראה עושה משהו נכון. הקבוצה תיפקדה היטב מהפתיחה ולמעט גימגום מסויים מיד אחרי ההפסד למנצ'סטר סיטי, היא שמרה על רמה גבוהה כל העונה, הן מהפן המקצועי והן מהפן המנטלי. שום משחק לא נגמר, אלא כשהשופט שרק לסיום, ולכן כמות השערים שהקבוצה כבשה בדקות הסיום היתה אסטרונומית.
השחקנים היו מלוכדים סביב המטרה המשותפת ולא שמענו שום ציוץ או תלונה משחקנים שהתייבשו על הספסל מחזורים רבים. קלופ הוא מוח כדורגל מבריק ויותר מכך הוא מנהל אנשים באופן כמעט מושלם. הוא הצליח העונה להוציא מהסגל את המקסימום ולהניע את כולם לתרום למערכת, מתי שהם נדרשו ולא רק מתי שהם רצו, וזו ההצלחה הגדולה העונה.
קלופ מצליח לגעת בשחקנים שלו ולהתחבר אליהם, למרות פערי השפה ולמרות ההבדלים התרבותיים ביניהם. כשקלופ אומר שליברפול היא משפחה זה נשמע אמיתי, מכיוון שגם ההתנהגות שלו היא כזו. החיבוקים עם השחקנים, הטפיחות על השכם והעידוד כשנכשלים מהווים מתאם מושלם לאמירות הללו. אצל קלופ זה ברור שהמילים באות מהלב ולא כסיסמאות ריקות מתוכן. כשאחד מאנשי הצוות לא היה מודע לכך שאשתו של אנדי רוברטסון עומדת ללדת הוא נזף בו, ואמר לו שזה האירוע הגדול בחייו של השחקן.
קלופ הוא מאמן מצוין ובעל תפיסת עולם מקצועית ברורה ועיקבית, אולם עוצמתו היא ביכולת להוביל בני אדם, ולכן הוא הצליח לשדרג ולשפר את היכולות של מרבית השחקנים.
דרכי הניהול של קלופ מיועדות ל"ייצר סיטואציה שבה כולם מרגישים חשובים, נהנים ויודעים את תפקידם, ומרגישים שהמערכת מכבדת אותם וזקוקה להם". הוא מבין שאסור להתייחס לשחקנים רק בהתאם לתוצאות ולמספרים, וחשוב לו שהעובדים שלו יהיו עצמאיים וחופשיים, ושההשפעה של הביקורת החיצונית עליהם, חיובית או שלילית, תהיה מינימלית. הבישול היצירתי של טרנט בניצחון על ברצלונה, היה הדוגמא המושלמת לחופש ההחלטה ולזכות לטעות שקלופ נותן לשחקנים.
הבוס הגרמני מאמין בעובדים שלו וביכולת שלהם לצאת ממשברים, והוא גורס שצריך לתת זמן לתהליכים להבשיל. על בסיס העקרונות הללו הוא מנהל את המשברים בחיי היומיום ובזמן משחקים. הוא לא מתרגש אם לשחקני רכש יקרים לוקח זמן רב להשתלב בהרכב, גם אם התקשורת והקהל עושים קולות של אי שביעות רצון, והוא אינו מגיב כששחקנים כמו לוברן ומורנו יוצאים בהתבטאויות פומביות פרובוקטיביות, מכיוון שהוא מבין לליבם ומזהה שמדובר בסערה בכוס מים. גם כאשר בובאץ', העוזר הניצחי שלו, עזב לפני שנה, קלופ שמר על כבודו ועל שקט תקשורתי והסיפור שקע ונעלם. יכול מאוד להיות שאצל מאמנים אחרים זה היה מעורר רעש וגורר תגובת שרשרת הרסנית.
אם יש נושא לשיפור אצל הבוס, זו הנטייה שלו לחילופים מאוחרים מתוך אותה אמונה באדם, ומתוך האמונה שהצוות שנקלע למשבר הוא זה שידע גם לצאת ממנו. אולי החילוף הכפוי של רוברטסון שהביא לניצחון הגדול על ברצלונה ישנה משהו בגישה של קלופ לניהול משחקים.
קלופ טוען שמעולם לא ישב וכתב פילוסופיית חיים מסודרת, ושקבלת ההחלטות שלו נובעת מההתרחשויות בפועל ומושפעת מהסביבה ומהניסיון שצבר. קלופ שינה העונה את דרך הניהול המקצועית שלו. אם בעונות הקודמות הוא היה מקובע לשיטת משחק אחת, הרי העונה הוא שינה את המערכים, בין ה 3-3-4 הקלאסי והמוכר שלו, לבין 1-3-2-4. איני יודע אם הרציונל היה הקלה במאמץ הפיזי, הרצון לגוון ולהקשות על היריבות להתכונן או מתוך כוונה לפתור את הבעיות שהיו בעונה שעברה מול האוטובוסים שמרבית קבוצות הליגה החנו ברחבות, אולם אני חושב ששינוי המערכים תרם לשחקנים. הוא הכריח אותם לחשוב ושיפר את התיפקוד שלהם במצבים משתנים. אפילו כשהקבוצה חזרה למערך הקלאסי בשליש האחרון של העונה, קלופ הסיט את הנדרסון קדימה והצליח להפיק עוד יותר מהשחקן ומהקבוצה.
credit to "liverpool fc" facebook page
בנוסף לגיוון במערכים, וכפי שביקשתי ממנו בטור פתיחת העונה, המאמן שיפר את ניהול חלוקת דקות המשחק בין השחקנים, על מנת לצמצם פציעות ולהגיע רעננים לשלבי הסיום. תרמו לכך הסגל המשודרג והפקת הלקחים מהעונות הקודמות.
על מנת לצמצם פערים ממנצ'סטר סיטי, קלופ והצוות החליטו למקסם את הטיפול בכל אספקט של המשחק ולנסות להשיג יתרון בכל פעולה. הם השקיעו בשיפור המוכנות הפיזית, צירפו מומחה לזריקות חוץ ותירגלו שוב ושוב ניצול מצבים חופשיים, שהניבו כמות אסטרונומית של עשרים שערים.
האופי ההגנתי של מרבית שחקני הקישור, הביא לכך שמרבית העזרה ההתקפית לחלוצים הגיעה משני המגינים, שקבעו שיאי אסיסטים והיו מעורבים במרבית הפעולות ההתקפיות.
התרומה ההתקפית של שחקני הקו האחורי לא באה על חשבון ההגנה. ואן דייק ואליסון שהגיעו לקבוצה במהלך 2018, שידרגו משמעותית את ההגנה ותרמו להתקדמות הגדולה של כל שותפיהם לקו האחורי. אפשר היה לראות את רמת האימון הגבוהה בביצוע המושלם של תרגיל הנבדל ע"י ההגנה בכל משחק ובהתגוננות היעילה מול כדורים חופשיים, מה שבעבר היה נקודת חולשה.
יכולתי להלל ולשבח את ההצלות של אליסון, הביטחון שמעניק ואן דייק, את ההתקדמות והאסיסטים של טרנט ורוברטסון, את השיפור והמחוייבות של גומז ומאטיפ, ואת המנהיגות וההשקעה של הנדרסון ומילנר, את הקשיחות של פאביניו והעבודה האינסופית של וינאלדום, את הסבלנות של קייטה ושאקירי והבנת המשחק של פירמינו, את יכולת ההבקעה של מאנה וסלאח והניסים שאוריגי יצר, ואפילו את ההשתתפות של לוברן וסטארידג' במאמץ הקבוצתי.
יכולתי גם לפאר ולקלס את הבעלים שידעו לבחור נכון ולתת לו את הזמן הדרוש, ואת הצוות הניהולי של מייקל אדוארדס וטום גורדון שעובדים איתו בתיאום מושלם ומעניקים לו את המעטפת המושלמת.
יכולתי, ואף עשיתי זאת במהלך העונה, אלא שכנראה כל זה לא היה מגיע לרמת הביצוע וההישגים אליה הגיעה הקבוצה, ללא המנהיגות של יורגן קלופ. ללא רוח המפקד שהוא משרה על הקבוצה.
ומה לעונה הבאה?
בניגוד להפסד בגמר הצ'מפיונס אשתקד שהדגיש את החובה בביצוע שינויים (החלפת שוער וסגל קצר), אני לא חושב שאיזושהי תוצאה תשפיע על ההכנות לעונה הבאה, למעט פציעה חמורה של ואן דייק או אליסון.
קטונתי מלהמליץ לקלופ את מי לרכוש או באיזה מערך לשחק, אולם אני יכול להציע מה אסור לו לעשות.
אסור לקלופ להתאהב בסגל שהוא בנה והוא חייב להמשיך ולהזרים דם חדש למערכת כל הזמן, אם ע"י שילוב צעירים או ע"י רכש מתאים. אסור לו לחשוב שמה שעבד כל כך טוב השנה בודאות יעבוד גם בעונה הבאה, והוא יהיה חייב להמשיך ולאתגר את השחקנים ואת עצמו בכל מיני דרכים.
בנוסף כדאי שהקבוצה תכין תכנית מגירה למקרה שלא תעמוד בציפיות במהלך העונה. קלופ התגבר היטב על ההפסד הבודד למנצ'סטר סיטי ועל משבר התיקואים של חודש פברואר, אולם ככל שמגמת העלייה וההצלחות נמשכת זמן רב יותר, כך ההתמודדות עם האכזבה ותחושת הכישלון תהיה קשה יותר, ומתישהו זה יגיע.
רפאל הוניגשטיין, שכתב את הביוגרפיה של קלופ ב 2017, מציין שבד"כ הקבוצות של קלופ מצליחות לממש את הפוטנציאל שלהן ואת התוכניות שלו בעונה השלישית המלאה שלו, וזה מה שקרה העונה בליברפול. אני מקווה שזו רק ההתחלה.
במחשבה שניה, אני בטוח שזו רק ההתחלה וההמשך יבוא.
נ.ב.
ביומן שלי שיניתי את שם הקבוצה מכיוון שחשבתי שקלופ הוא הכוכב של הקבוצה.
השינוי היה נכון אבל הסיבה מעט פחות.
יותר נכון יהיה להגדיר את קלופ כפנים של המועדון והלב של הקבוצה.
credit to "liverpool fc" facebook page
בסופו של דבר זו קבוצה. הנהלה, צוות , מיקצועי, ניהולי, רפואי, שחקנים, אוהדים וכו' של אחד מהם התחבר באופן מופלא למועדון הזה. לא יודע למי המשקל הכי גדול אבל קלופ בגלל כל הדברים שרשמת הוא מאוד מרכזי ומשפיע ומשכנע.
תודעה על הכתיבה על העונה שהביאה לביטוי את הרגשות של כל אוהד. נתראה בעונה הבאה (רק תן עוד פוסט אחד אחרי שניקח ת'גביע)