יומן האליפות של ליברקלופ: שיגרתי, אוטומטי

יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

טריילר:
וואו, איזה שבוע משוגע:
ביבי וטראמפ, תוכנית המאה,
חסינות עולה, חסינות יורדת,
סין נצורה, מגיפה משתוללת,
קובי נהרג, אמריקה מתאבלת,
אולי אפשר טיפ-טיפה שקט…

ואצלנו?
תיקו בגביע, קבוצת ליגה שלישית,
איזה באסה, אכזבה רצינית,
כן, יהיה עוד משחק, חוזר,
העומס עולה, מתגבר, מתגבר,
קלופ מחליט ומודיע,
תתחילו בלעדיי, אני לא מגיע,
וגם לא הקבוצה הבוגרת,
ישחקו הילדים, אין ברירה אחרת…

והערב מנסים לחזור לשיגרה,
לונדון, ווסטהאם, משחק השלמה,
מויס מאמן והוא בתחתית,
לא לזלזל, מלחמה אמיתית,
הפסד אחרון מול אותם פטישים,
היה מזמן, ארבע שנים,
אבל… אותו מקום, לפני שנה,
תיקו, איתם, חסרה נקודה…

גירסת הבמאי:
"אני מרחם טיפה על שרוסברי, מכיוון שלמרות ההופעה הנפלאה שלה מולנו, כולם מדברים על מה שאני אומר" (קלופ היה ונשאר רחום וחנון).
"I feel a bit sorry for Shrewsbury because after the game obviously everybody spoke about what I said and not about the brilliant performance of Shrewsbury"

סרט רץ:
ליברפול עולה בלבן,
בפתיחה הכל נראה בלאגן,
הכדור רוב הזמן באוויר,
ווסטהאם מתגוננת, משחקת זהיר,
עברו יותר מעשרים דקות,
הרבה ריצה, מעט תוצאות,
רובו מגיע למצב מעולה,
הכדור להיכנס אינו רוצה.

ליברפול בשליטה מוחלטת במגרש, אלא שהבונקר של ווסטהאם כל כך צפוף, עד כדי כך שכל השחקנים נמצאים בחצי המגרש של ווסטהאם, ואין בכלל מקום לזוז.
ליברפול מגיעה לחלקי הזדמנויות רק מפריצות של רוברטסון באגף, וההזדמנות האמיתית הראשונה מגיעה דווקא ממהלך שמתחיל מהצד השני, כשטרנט מוצא את פירמינו, ממנו לאוריגי שמוכשל ברחבה. 0-1. לא זוכר אבל נראה שזה משחק שלישי ברציפות שאנחנו פותחים בשער ממצב נייח.

עד ההפסקה לא קורה כלום, למרות שווסטהאם מנסה קצת לשחק כדורגל. אחת המחציות היותר חלשות שראינו העונה במשחקים של ליברפול. מויס שלח את חייליו למשימות הגנה בלבד מתוך תקווה שיחזיקו מעמד עד הסיום, או עד איזה נס כזה או אחר. זה הספיק רק לחצי שעה של חלומות ותקוות. חוץ מזה, איך יקרה נס אם לא בועטים בכלל לשער.

אם ווסטהאם תרצה להפתיע,
כדאי שתעשה מאמץ להבקיע,
אולי אחרי ההפסקה,
היא תהיה קצת יותר אמיצה,
יותר שחקנים יעברו את האמצע,
ואנחנו נוכל לכבוש ולהבקיע.

אחרי ארבע דקות נראה שהמחצית השניה תהיה שונה לחלוטין. לנזיני ופירמינו מחמיצים בשני הצדדים והקהל יוצא מגידרו כשווסטהאם זוכה בקרן ראשונה, אלא שקרן נגד ליברפול היא לפעמים גול עצמי. הנדרסון מגיע ראשון לכדור שהורחק, סלאח ממשיך עם החלק החיצוני ואוקס דוהר לרחבה עם הרבה עוצמה ונחישות וכובש. 0-2 שכולו עונש מהיר על אומץ לב מיותר.

המקומיים מנסים לתקוף ולייצר תנופה כלשהי, אבל אחרי כמה דקות המשחק נרגע וחוזר למוד מעט מנומנם, בעיקר במרכז המגרש.
עשרים דקות לסיום, אני מנסה להישאר עירני ומרוכז, בכל זאת מתקרבים לחצות של יום עבודה מפרך. מי שלא עירני הוא פאביניו, שמאבד כדור לרייס, אלא שלמזלינו אליסון עירני והוא עוצר בעיטה מטווח פנדל. טרנט נראה לי עירני, אלא שאז אני תוהה מדוע בעט את הריבאונד לקורתו הוא.

ליברפול חולבת את השעון,
היא לא תשמוט כזה יתרון,
אפילו אם ג'ורדן מגן ימני,
ופאביניו מאבד כל כדור שני.

שחקן ראשי:
אליסון.
ווסטהאם לא איימו הרבה על השער, אולם יכלו להבקיע, אלא שבכל פעם שהם קצת עשו קולות של גול, אליסון היה שם עם הצלות נפלאות. השוער נמצא בכושר אדיר ומוביל בכמות רשתות נקיות למרות שלא שיחק כמעט שליש מהמשחקים. הוא פשוט עוצר כדורים כמו אוטומט.

שחקן משנה:
פירמינו.
פעיל מאוד, עם כמה טאצ'ים מבריקים, כולל בישול הפנדל. איכשהו ומסיבה לא ברורה במשחקי חוץ הוא הרבה יותר פורה.

דבר המבקר:
בסיום המשחק קלופ היה הרבה יותר מאופק מהרגיל, והסתפק בחיוך קטן, מחיאות כפיים וחיבוקים קטנים לשחקנים, עד שהוא התקרב לקהל שעודד אותו לטקס הנפת האגרוף המשולש, ואז סופסוף הוא חייך את החיוך המפורסם והגדול שלו. כנראה שאם עושים משהו 15 פעמים ברציפות הוא הופך להיות שיגרתי וקצת פחות מרגש ומלהיב.
יכול להיות שהיו כמה אוהדי ווסטהאם שהאמינו בפתיחה שאפשר להפתיע את המכונה האדומה. אם היו כאלה הם היו מיעוט מוחלט. כל עוד ווסטהאם אטמה את הרחבה והשער, האמונה הזו עוד היתה בחיים, אלא שאחרי הפנדל של סלאח היא עפה ברוח והתפוצצה בדיוק כמו בועות הסבון שמפריחים באיצטדיון לפני שריקת הפתיחה. בועות סבון הן בעלות מעטפת דקיקה וחיים קצרים, בדיוק כמו אותה אמונה.

סלאח היה כל הזמן בתנועה, אקטיבי, מחוייב ומת להבקיע, וגם למסור. אוריגי עשה את מה שאוריגי עושה בדרך כלל, כלומר מסתפק בפעולה אחת מכריעה, והפעם זה היה פשוט לסחוט בכח את הפנדל ממגן מקומי נלהב מדי.
רוברטסון היה על ספידים עד ההפסקה ואחר כך נרגע, טרנט היה סולידי, וגומז המשיך את סידרת המשחקים הכמעט מושלמים שלו בשבועות האחרונים.
ומה עם וירג'יל אתם שואלים? שיגרתי, אוטומטי.
הנדרסון היה מצויין, וינאלדום שרף קילומטרים אבל איבד כדור במקום מסוכן, ואוקס שוב הוחלף, אם כי כבש שער נהדר ומכריע. פאביניו, שעלה מהספסל, היה מבולבל, איבד לא מעט כדורים ונראה שהוא חייב הרבה זמן הרצה כדי לחזור לעצמו.

בסיום המשחק כשהמצלמה עברה בין השחקנים המתחבקים, התרשמתי שחלק משחקני ווסטהאם סיכמו עם שחקנינו על החלפת חולצות ליד חדרי ההלבשה. מסתבר שגם שם זה קורה כשמגיעה קבוצה גדולה ולא רק אצלנו.

כותרות סיום:
בדרך לחדרי ההלבשה קלופ עצר כדי לחלק חתימות ולעשות סלפי עם אוהדים.
ככה זה כשהכל שיגרתי, הכל אוטומטי.
"איבדנו מספר כדורים מיותרים, אבל למי איכפת" (קלופ בסיום).

הפסימיסט יגיד: שיגרה זה רע.
האופטימיסט יענה: שיגרת ניצחונות זה טוב.
הפסימיסט יציין: יותר מדי איבודי כדור ליד הרחבה.
האופטימיסט יאמר: 19 הפרש, 41 ללא הפסד, ניצחנו את כל הקבוצות העונה. וואו.
קישור לכל הטורים של יומן האליפות
קישור לטורים בסידרה על יורגן קלופ